קוק זה לא אני
כל השאר זה כן. יריב הורוביץ, נסיך עולם הפרסומות, נער זהב תל אביבי, והגבר שגילה למיכל ינאי מה זה דוגי סטייל, ניסה כמעט הכל. מסיבות, דוגמניות, התנהגות של דיווה. עכשיו, אחרי שהתבגר, ניצח את הדיכאון וביים דרמה בורגנית, מה שבא לו זה להתאהב. על אמת
"כשיפתח נהיה האיש שלה היה מתח קטן בינינו, וחשבנו שזו תהיה הזדמנות לפרק את זה. נסענו ביחד. כמו ילדים שמגיעים בפעם הראשונה לאמריקה התפעלנו מהוליווד, בילינו בווגאס והימרנו בקזינו. מאז אנחנו חברים טובים".
למדענים שמחפשים את הגן שאחראי ליחסים טובים עם אקסיות, מומלץ להתחיל עם הורוביץ, הבמאי של "רביעיית רן", סדרת הדרמה שעלתה ברביעי ב"יס". לצד קליין, שבינתיים הפך לבעל של ארצי ומככב באחד התפקידים הראשיים, נמצאת גם מיכל ינאי, גם היא לשעברית של הורוביץ. לא שזה היה כל כך קל.
"בהתחלה לא ידעתי מאיפה לגשת אליה", מאשר הורוביץ. "לא ידעתי איך אוכל לעבור איתה את התהליך הזה, אחרי שנים של אינטימיות - וגם לקחת אחריות שהיא תצא טובה. אבל מהר מאוד, כבר בקריאות באודישנים, ראינו שזה עובד. עמדנו אחד מול השני וגילינו ששנינו רוצים שזה ילך. מיכל נורא מוכשרת, נורא רצינית ומעמיקה. היא עושה תפקיד מצוין, וכל מי שרואה את זה אומר שאחרי כמה דקות שוכחים שזאת מיכל ינאי".
לא שהורוביץ התאמץ לשכוח. שלוש השנים שבהן חלק מיטה עם ינאי התנהלו מול פפראצי שהניבו סיקור יומיומי חטטני. הוא היה הנסיך של עולם הפרסומות המקומי, במאי קליפים לשלום חנוך ולשלמה ארצי, והיא מלכת הילדים עם ארון מלא שלדים - או כך לפחות חשבנו. שניהם היו עסוקים מאוד, מה שאומר שהיחסים התנהלו בעיקר בסופשבוע או על טייק אוויי באחת בלילה. ועדיין, הורוביץ יודע מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של הקרנבל של מיכל.
היו רגעים בעבודה, הוא מספר, שגרמו לו להיזכר למה אהב אותה מלכתחילה. ברגעים אחרים מצא עצמו עושה את מה שלא הרשה לעצמו כשהיו
"אני לא יודע למה לכל כך הרבה אנשים היה דחוף לרסק אותה. אולי כי יש בה משהו לא נגיש עד הסוף. כי היא סירבה להיות אחת מהחבר'ה. אבל לי דווקא היה דחף לאהוב אותה. לא נתנו לה את מה שמותר לכל אדם אחר, לגיטימציה לעשות טעויות. כל אחד עושה טעויות, אבל אף אחד לא מסתכל עליו ב-17 טלסקופים".
באחת הטעויות האלה, אם לסמוך על השמועות, הורוביץ עצמו היה אמור לככב. כשהתפוצצה פרשת הקלטות הלוהטות הובטח שלצד אורגיות לסביות והסנפת שורות בעובי צ'וריסוס, גם יריב הורוביץ ייחשף במלוא ערוותו הפעילה. היום הוא ממליץ לא להאמין לכל מה שמספרים.
"לא היה שום דבר כזה, לסביות וקוקאין. אני לא רוצה להצטער על מה שאני הולך להגיד, אבל כשאני הייתי עם מיכל, היא הסתכלה עליי בתימהון כשסיפרתי לה שיש תנוחה כזאת שנקראת דוגי סטייל. על איזה אורגיות אתה מדבר? מיכל ילדה טובה לגמרי. יכול להיות שבחיפושי הדרך שלה, אחרי שנפרדנו, קרו דברים שאני לא יודע.
"יכול להיות שהיה הלך רוח מופקר מסביב, והיא התחברה אליו. אבל כל הדברים שכתבו ואמרו היו מוגזמים. אני מכיר את הקלטות האלה. צילמנו את עצמנו בטיול בכרתים וביוון, זוג ילדים נבוך שמסתובב ביחד. זה הכל".
באמצע היום רואה מיכל ינאי (רק שעכשיו קוראים לה נטע) את בעלה צועד לבד ברמת השרון. כשהיא מצלצלת להגיד שלום ובוא ניפגש לצהריים מודיע הבעל, איתן, שהוא בדיוק בישיבה ושתתקשר אחר כך. אז היא עושה את מה שכל רעיה חשדנית הייתה עושה במקומה: עוקבת אחריו ברחוב צדדי עד שהיא מגיעה לבית קטן צמוד קרקע.
החלונות בחזית הבית פתוחים, והבגדים של איתן מושלכים על השולחן בפינת האוכל. עוד כמה צעדים והעולם המושלם שהיא בנתה לעצמה מתמוטט. בחדר השינה היא מגלה את אהוב נעוריה מתרגל תנוחות במחיצת גבר חטוב. למחרת בבוקר היא רצה לעשות בדיקת איידס.
פרק הפתיחה של "רביעיית רן" כלל גם זיון מנוכר - מגובה בהסנפת השורות ההכרחית - בשירותים של מועדון תל אביבי, מפגש מהיר של גבר נכה עם זונה בעלת חזות בלארוסית בחולות תל ברוך, והריון לא רצוי שאולי יסתיים בקליניקה של הגינקולוג. קבלו את איתן, ניבו, גור וגלי - ילדי הרביעייה הראשונה שנולדה בישראל - נאנקים תחת הדכאונות הקטנים שלהם, כורעים תחת משא של סודות ושקרים, צועדים כל אחד בנתיב הפרטי של חיפוש אחר זהות.
מפגשי הרביעייה הקבועים שלהם מתודלקים בהרבה ויסקי, מריחואנה והומור פרטי. הם מרבים לדבר, מתקשים להרגיש. אחת לשמונה שנים מתעד יוצר טלוויזיה (ינקול גולדווסר) את כינוסי השבט שלהם כאילו קוראים לו מייקל אפטד.
הפריים טיים המקומי מתפקע מדרמות בועה בסגנון אהבה זה כואב-מתי נתנקנק, אבל הורוביץ בטוח שגם החברים שלו בחדרה יוכלו לזהות את עצמם. "הסדרה מהווה מבחינתי כניסה לעולם שאף פעם לא היה לי, של משפחה בורגנית מסודרת. זה לא 'תעשה לי ילד' בשדרות רוטשילד. גם אנשים בכרמיאל ובחדרה שותפים לחלום הישראלי של הבית עם הגינה, אבא חזק שמסדר עניינים, אמא אוהבת וחמה, ואחים שממשיכים לשמור על קשר גם כשהם מתבגרים.
"אנחנו מדינה קטנה, אין מרחק אמיתי, אין ממש פריפריה. אני מלמד במכללת עמק הירדן, והתלמידים שלי מגיעים פעם בשבוע לתל אביב. אולי אני חי בבועה, אבל גם תושבי שכונת ההרחבה בכנרת חולמים על בית גדול ומשפחה ומתקן גריל בחצר. הגריל זהה בכל מקום".
ועדיין, "רביעיית רן" נראית לרגעים כאילו הומצאה במדורי הברנז'ה. ראשית, האחים הם במאי תאטרון, שחקן, עיתונאית ואיש היי טק. אפרת בוימולד - שמגלמת כוכבנית טלנובלות שהוצנחה לתפקיד ראשי בתאטרון בשביל רייטינג - מתכתבת עם הפרסונה המקצועית של עצמה ככוכבנית טלנובלות שהוצנחה לסדרת דרמה בשביל אותה מטרה בדיוק.
ואם להישאר לרגע בתחום האבקתי, לא מפתיע שכמה סצנות ליליות צולמו ב"ברקפסט קלאב", המועדון התל אביבי שבבעלות אדם הורוביץ, אחיו של הבמאי - המקום שכל דוגמנית יגעה מיום צילומים מגיעה אליו להסדיר את הבולימיה שלה וזירת העסקים של רועי ברקן והגברים לבית דיין. צופים קטנוניים עוד עלולים לנחש שיפתח קליין, הטוחן בלונדינית נקמנית בשירותים תוך כדי האבסת האף, הוא גלגול בדיוני של הורוביץ עצמו. הבמאי מכחיש.
"כמי שביים את זה אני צריך להכיר את העולם הזה, אבל זה לא אני. כשהייתי יותר צעיר, מצאתי את עצמי במצב כזה. לא בדיוק זיון בשירותים, זה היה במלון, אבל היה פרץ חרמנות בלתי ניתן לעצירה. כך שאני מבין את השפה. את החברה האחרונה שלי פגשתי בברקפסט והתגלגלנו אליה הביתה ואחרי זה היינו שנה וחצי ביחד והייתי מאוהב בה.
"מה שאני כן יכול להזדהות איתו, זה תחושת הסתמיות שאחרי. קרה לא פעם שבאתי לברקפסט ובמקום לחזור בשתיים כשכולם התפזרו נשארתי לעוד שיחה וסיגריה עם אח שלי, וכשיצאתי סוף סוף הרגשתי את הסתמיות הזאת ואמרתי לעצמי, 'מה אני עושה פה בארבע בבוקר?'. אני מכיר את ההליכה הביתה מהמועדון, שבה אתה אומר לעצמך שעדיף שאפסיק לנסות להסיח את דעתי מהדברים הבאמת חשובים".
"זו רק סצנה אחת. זה חלק מקבוצה מסוימת של בליינים בעיר הזאת, זה קיים. זה לא מייצג אותי. הברקפסט בשבילי הוא קודם כל מקום שבו אני יכול לראות את אח שלי ולדבר איתו על עניינים כמו אם ניסע לסדר אצל הדודה בחיפה.
"בגלל שבאתי מעולם די מסוגר אני סקרן מטבעי, מסתכל לראות מה יש להציע מסביב, יודע שלא בכל מקום כדאי להתעכב וממשיך הלאה. ובכלל, קוק זה לא אני. קוק זה סם מגעיל, יקר, שבעיקר עושה כאב ראש. אני מעדיף להישאר בבית ולשמוע שופן, אבל זה לא עניין של או או. אני כן מתכוון ללכת למסיבה לציון שלוש שנים לברקפסט שאחי מארגן".
מה תלבש?
"כפכפים".
הורוביץ (36) נולד בפרדס חנה הרבה לפני שנבראה מחדש כרמות השאנטי. סבא שלו, יהושע הורוביץ, קבלן מפא"יניקי, היה מהמייסדים. כשהיה בן ארבע חווה את מה שהוא מתאר כ"רעידת אדמה". אביו , המחזאי דני הורוביץ, התגרש מאמו ועבר לחיות בתל אביב עם אילנה ינקוביץ', סטודנטית שלו (לפני כמה שנים הוציאה ינקוביץ', עכשיו אישה בוגרת, ספר שבו תיארה את ההתמודדות שבגידול שני ילדיו של בעלה).
"גירושים לא היו קיימים אז כמעט", הוא אומר, "וזה שאבא שלי עזב את הבית הפך אותי לחריג. תמיד היו לחשושים מסביבי ומבטי רחמים במכולת. זה שם אותי במקום מסוים של הילד הנטוש וההזוי, ונשארתי במקום הזה הרבה שנים".
כמה שנים אחרי הגירושים נישאה אמו לרופא מבנימינה בשם אריה הררי, ויריב ואחיו עברו כמה קילומטרים צפונה, לנחלת ז'בוטינסקי, המעוז הבית"רי שהוליד את אהוד אולמרט ועוד פעילי ליכוד מוכרים.
"מצאתי את עצמי בבית משפחת הררי, הבדל של יום ולילה מהבית שממנו באתי. אבא שלי שמאלן, הומניסט, בוהמיין, מדי פעם לוקח אותי להצגות שכוללות תכנים ארוטיים או אנטי ישראליים, ועברתי לבית רוויזיוניסטי, דתי-לאומי, עם כשרות וקידוש כל שישי, וצריך לסדר את החדר ויש משמעת. בלעתי את הלשון במשך כמה שנים. החוויה של בנימינה הייתה חוויה של בידוד. לא התקבלתי טוב, היו לי בעיות למידה. היו אומרים לי לקרוא מהלוח והייתי מגמגם ומתבלבל וזה היה הורס לי את מעט הפוטנציאל להתחיל עם איזה ילדה שמצאה חן בעיניי".
יריב בילה הרבה זמן לבד, הלך בשדות, קרא את צ'כוב ולמד בעל פה שירים של יהודה עמיחי. "עולם הדמיון שלי התפתח. לא הזמינו אותי למסיבות, לא הלך לי עם בנות, והכיף הכי גדול היה לקחת סרטים מספריית הווידאו בפרדס חנה. או שהייתי שוכב מתחת לעץ התות עם הווקמן ומדמיין. ובגלל שהתקשיתי בכתיבה, הבריחה שלי הלכה למקום ויזואלי. היום, כשאני שומע את 'ימי בנימינה', יש לי לחלוחית בעין, אבל אז הרגשתי בודד, נטוש".
בצבא שירת ביחידת ההסרטה של חיל החינוך. בחופשות היה מגיע לביתה של שירי, חברתו מגיל 15. אביה של שירי, שלמה ארצי, היה גם לו דמות אב, פטרון. לקראת סוף השירות נשלח לשכם, כדי לצלם סרט על הצנחנים לקראת הערב החטיבתי. בדרך כלל היה חוזר ממשימות כאלה עם חומרי הווי צבאי שגרתי - בדיחות על הרס"פ, הפקידה הפלוגתית, טעם הלוף - אבל הפעם היה לו חומר נפץ בקלטות.
"זה היה 91', סוף האינתיפאדה הראשונה. הייתי מראיין את החיילים והם חזרו שוב ושוב לנקודה שהעסיקה אותם - הישיבה שלהם בקסבה והברוטליות שהפעילו כדי לשלוט באוכלוסייה. הם התחילו לפלוט סיפורים איומים. כשצילמתי לא הבנתי מה יש לי ביד. היה נראה לי אך טבעי שכשאני הולך איתם ברחוב וזורקים עלינו אבנים או משתינים עלינו מהגג, החיילים ייתנו מכות כשהם תופסים מישהו".
בצבא חשבו אחרת. הורוביץ נקלע למאבק פנים צבאי שנגע לעצם העיסוק, או היעדרו, בכיבוש האלים של ישראל בשטחים וההשלכות שלו על נפש החיילים. עשור מאוחר יותר הוא חזר לחומרים הטעונים שבקלטות, וביים את "האינתיפאדה שאחרי", שבדק איך חלחלה האלימות של השירות הצבאי לתוך האזרחות. הסרט הושלם בעיצומה של אינתיפאדת אל אקצה ומועד הקרנתו נדחה שוב ושוב. בסופו של דבר, אחרי סיבוב פסטיבלים בינלאומי, הוא שודר לפני שנה ב"הוט" וב"יס".
כשהורוביץ עבד על "האינתיפאדה שאחרי" הוא היה אחד מבמאי הפרסומות המצליחים בישראל. ההצלחה שלו הייתה מוקדמת ומטאורית: הוא התחיל עם קליפים לשלמה ארצי, שלום חנוך ואסף אמדורסקי, ואז עלה ערוץ 2 עם שפע של זמן אוויר שביקש להתמלא.
"יצאתי מיחידת ההסרטה. במשרדי הפרסום אמרו: הנה במאי צעיר שעושה קליפים, בוא ניתן לו את הפרסומות עם הבנות היפות והמסיבות", משחזר הורוביץ. "תחמו אותי בנישה הזאת ומזה התפרנסתי. בסופו של דבר לא יכולתי לחיות רק עם הביקיני והגלידה, והלכתי לביים סאטירה פוליטית ב'החרצופים', שזה לעבוד 24 שעות ביממה ולגמור באוברדראפט.
"היום אני פוגש את הדור שגדל על הפרסומות שלי ושואל את עצמי אם לא הייתי בין אלה שהשחיתו אותו, לימדתי את הצעירים להיות אופורטוניסטים, להגיד לבנות שצריך לבחור את הגבר העשיר עם האוטו".
ההצלחה המוקדמת בלבלה אותו. הוא היה צעיר מדי, עשיר מדי ומוקף ביותר מדי נשים שהתפתו לבדוק מקרוב מה שווה באמת הגולדן בוי החדש. "מצד אחד, אתה הבחור הזה שמקבל את העבודה ורוצים אותו בכל מקום, ובתוך תוכי הרגשתי ילד אפס מבנימינה.
"לא ידעתי איך להתמודד עם זה ונוצר תהליך של ניתוק ביני לבין עצמי, בין הילד שהלך בשדות של בנימינה לבין הדבר הזה שהוא כאילו נוצץ. לוקח לך זמן לגלות שזה הכל אוויר, להבין את הכאילו. אתה מרוויח המון כסף, רואה את העולם, טס לתאילנד ולאפריקה ולאיי סיישל, מוקף בעולם של מבוגרים. אני הבמאי, אבל תמיד הייתי הכי צעיר על הסט, וזה עולם עם הרבה אמוציות, הרבה כסף, וכולם מסתכלים עליך כאילו שיש בך משהו, ואתה לא באמת מרגיש שיש בך משהו. לא מבין שאתה פשוט צריך להיות אתה".
אז איך התמודדת?
"לא התמודדתי. הבדידות הכניסה אותי לדיכאון. הייתי צריך לסגור חלקים בעצמי כדי להמשיך. זה היה שפע שגורם לבולימיה. אתה צריך אישיות מאוד מגובשת כדי לעמוד בסחף, ולי לא הייתה. הבית שממנו באתי לא היה חזק ועוד לא היה לי בית משל עצמי, משפחה. אז יצאו ממני תגובות מוזרות, דיכאון ובריחות.
"כדי להמשיך להסתדר הייתי צריך לייצר את הפער בין מה שהרגשתי לבין מה שראו בחוץ, עד שזרקתי את הכל לעזאזל ונסעתי לארצות הברית ללמוד. בשלב מסוים אפילו חשבתי, אולי אני בכלל לא רוצה להיות במאי".
אתה מודע לזה שנוצר לך שם של דיווה, של מישהו שקשה לעבוד איתו?
"בטח שאני מודע לזה ואני מצטער על כך. זה לא היה דיווה, זה היה פחד. פחד של מה יקרה אם לא אביא את זה עוד פעם, וזו פרסומת שישית החודש ואין לי יותר כוחות וכמעט לא ישנתי. לא הבנתי את הכוח של הכנות, של לבוא ולדבר עם האנשים סביבי שחלקם היו סופר אינטליגנטים ומבינים, פשוט לדבר בגובה העיניים.
"הייתי ילד ברחן, והדרך שלי להתמודד עם כל הפחדים האלה הייתה להגיד 'אני לא בא לפגישה הזאת', או 'אני לא מוכן לעשות את התסריט הזה'. זו הייתה דרך ילדותית, אבל היום אני סולח לעצמי עליה. אנשים יגידו 'על מה יש לך לבכות, הצלחת בגיל צעיר', והם צודקים. אבל לא ידעתי לאן כל זה הולך. רק רציתי להיות יותר בבית, ולא היה לי בית. וככל שנסעתי יותר רחוק ובמחלקות יותר משודרגות, כך רציתי להיות יותר בבית, עם בחורה שאוכל לאכול איתה לחם קימל עם קוטג' ועגבנייה ולראות יחד טלוויזיה. זה מה שרציתי וזה מה שלא היה לי".
"עמית הייתה מאוד יפה, אבל המשיכה שלי אליה הייתה מהמקום הזה של ילדה מלאת חיים שיש לה המון חברים והיא עושה שטויות, גולשת עם החבר'ה, שומעת מוזיקה בפול ווליום באוטו, פנטזיית הנעורים הזאת שלא הייתה לי.
"כנער לא הייתי מוזמן למסיבות, ועמית הייתה ה-מסיבה. ניסיתי לעזור לה, אבל כל אחד בוחר מה שהוא רוצה וגם היא בחרה, לא הקשיבה לי. זה היה להילחם בטחנות רוח. כל הזמן נלחמתי כדי להוציא ממנה את השקט, ולא הצלחתי".
אם זה מה שאתה רוצה, למה בגיל 36 עדיין אין לך משפחה ובית ברמות השבים?
"אני במערכות יחסים מאז שאני זוכר את עצמי. כך שתמיד הייתי בכיוון. אני מגדיר את עצמי כגרוש. הייתה לי חברה שבע שנים, ועוד מערכות יחסים ארוכות, ואני מעדיף לחשוב שחסכתי מעצמי את הסיבוב הראשון.
הרבה אנשים שאני מכיר שהתחתנו מוקדם מרגישים כאב ותחושה של החמצה. אני שמח שזה נחסך ממני, גם בגלל הביוגרפיה האישית שלי. אני לא יוצא דופן, יש מסביב הרבה ילדים להורים גרושים שהם יותר זהירים, שאומרים לעצמם, 'אנחנו לא רוצים שזה יקרה לנו ואנחנו נבוא למשפחה הכי בוגרים שאנחנו יכולים'. אני לא רוצה לחזור על מהלך החיים של ההורים שלי. חשוב לי לעשות תיקון במקום הזה".
כיף להיות הבחור שכל הבנות רוצות?
"אני לא מרגיש ככה. אבל אני גם לא מכיר איך זה להיות אחרת. כשבנות צעירות מתחילות אותי זה מחמיא, אבל בעיקר מצחיק, זה לא עובד עליי. במקום שאני נמצא היום אני לא זקוק להתרגשויות מהסוג הזה. אני לא אומר שזה לא נעים לי, אבל לא אלה החוויות שאני מחפש. וחוץ מזה, מספיקה אחת".
ולמה לוקח לך כל כך הרבה זמן עד לפיצ'ר הראשון?
"אני עובד על זה, וזה הכיוון. כרגע יש שני פרויקטים באופק - 'כמעט סלבריטי', קומדיה שחורה על בחור שעובד בפרסום, ו'רוק בקסבה', שהוא עיבוד עלילתי לחומרים של 'ילדי האינתיפאדה'. אחד מהם יתחיל להצטלם בשנה הקרובה.
"הרבה במאים יצאו מבית ספר לקולנוע עם סרט קצר שאחר כך הרחיבו לפיצ'ר. ניר ברגמן, למשל. אני לא חייתי בסביבה הזאת. לא למדתי קולנוע במסגרת מסודרת עד שהייתי בן 28 ומגיל צעיר מאוד פרנסתי את עצמי. תמיד פחדתי שזה לא יהיה טוב ובנקודות שכן יכולתי לעשות את זה לא הרגשתי שזה מתאים. חוץ מזה, החיים לא נגמרים מחר. הגיל שלי הוא גיל טוב. עדיף שתעשה טוב מאשר תעשה מהר ".
נא להמתין לטעינת התגובות
