טוהר הדלק והצבע החיוור של מפלגת הירוקים
לתאגידים הגדולים בישראל נמאס מהתדמית המזהמת, וכדי לשפר אותה הם מוכנים להשקיע הרבה כסף. וגם, איך לגרום לילדים ללכת ברגל לבית הספר ולמה מפלגת הירוקים לא מיישמת את מה שהיא מטיפה לו – לא עוצר בירוק. מדור שבועי
כדי להמחיש את איכות המים, אוצרים כמות קטנה מהם באקווריום ונותנים לדגים לדגמן את החיים הטובים. למראה הזה, חובה לומר, יש אפקט משכנע. מצד שני, צריך לזכור שמשרד הבריאות - על אף השיפור הניכר במצב הקישון - עדיין אוסר על בני אדם לשחות בנחל.
הסיור שאליו הוזמנתי השבוע בבז"ן הוא חלק משגרת העבודה המעודכנת של רבים מהתאגידים הגדולים במשק, אלה שמסומנים בתקשורת ובציבור כמזהמים סדרתיים. המסר ברור: נמאס להם מהתדמית הזו, והם מוכנים לעשות הכל כדי להסיר את הקוף השעיר והמכביד מעל גבם. במסגרת המאמץ לשווק את עצמם בעטיפת צלופן ירקרקה, בתי הזיקוק תוקפים בכל החזיתות: קמפיין פרסומי תחת הסלוגן "אנרגיה טובה", השקעה של תקציבים נאים בפרויקטים קהילתיים מהסוג שאפילו לעיתונאים מרושעים קשה לומר עליהם מילה רעה, וכאמור הזמנת אנשי תקשורת למפגש בלתי אמצעי על מנת שייווכחו במו עיניהם שהשד המזהם אינו נורא כל כך.
בכניסה המתינה הסמנ"כלית לענייני איכות סביבה של בז"ן - תפקיד שהוא חלק מהעידן החדש; אחר כך הרעיפו על ראשי מצגות עמוסות נתונים וראיות לפיהן בז"ן עומדת בכל תקני זיהום האוויר והפליטות של המשרד להגנת הסביבה. קשה להחמיץ את קו ההסברה: הזיהומים הפרועים הם נחלת העבר, היום יש בעל בית חדש (רק ב-2007 הסתיימה הפרטת בתי הזיקוק) וגישה חדשה. גולת הכותרת: תוכנית החומש של בז"ן לשנים הקרובות כוללת השקעה של 270 מיליון דולר בשיפור הביצועים הסביבתיים.
אפשר להסתכל על כל זה במבט ציני ולומר שמדובר באותה גברת מזהמת, שהחליטה ללבוש אדרת ירוקה. ואפשר לומר שיש כאן שינוי משמעותי, הטמון בעצם העובדה שלתאגידים הגדולים בישראל אכפת מהדימוי הסביבתי שלהם, וכדי לשפר אותו הם מוכנים להשקיע הרבה כסף. אמנם באיחור ניכר, אולי לא מספיק, אבל התמורות שעוברות על העולם חודרות סוף סוף את גדרותיהם של מפעלים עם היסטוריה בעייתית כמו בז"ן.
אם יש משהו שמוציא את אנשי בז"ן משיווי משקל, זה הסיפור של הלבניות. כבר עשרות שנים הן משמשות סמל לזיהום האוויר שמתחשר מעל מפרץ חיפה. אלא שהלבניות מעולם לא זיהמו. להפך. הגזים הרעילים נפלטים מארובות אחרות, הלבניות הן בכלל מתקן ענק - ואקולוגי
הטלפונים למערכות לא עוזרים, סמל נשאר סמל, ועכשיו מתלבטים מה לעשות איתו: אולי להוריד ודי, אולי להפוך אותו למרכז מבקרים. כשניצבים מול חלקן התחתון של הלבניות, מקבלים לפרצוף זרם של אוויר קריר מלווה ברסס מרענן. הבריזה הנעימה והרטובה כמעט מצליחה להאפיל על הריחות הרעים האופפים את כל אזור בתי הזיקוק. להיפטר מהלבניות אפשר בקלות יחסית; כדי להיפטר מהריח (שמקורו בדליפות ממאות אלפי נקודות החיבור בצנרת) יצטרכו להתאמץ הרבה יותר.
שאלתי את המארחים למה בעצם חשוב להם כל כך לשכנע את הציבור שהם דואגים לסביבה: הרי לא מדובר בבנק שצריך להתחרות על לב הלקוחות. הדלק שמזקקים בבז"ן ימשיך להניע את גלגלי המשק הישראלי גם אם הדימוי לא ישתפר.
התשובה הפתיעה בכנותה: בשוק העבודה של היום, מודים בבז"ן, קשה להשיג אנשים איכותיים אם יש לך דימוי מזוהם, אנטי סביבתי; ועוד: בז"ן, כמו תאגידים אחרים, מרגישה על צווארה יותר ויותר את הרגולטור, את ארגוני הסביבה ואת קומץ חברי הכנסת הירוקים על יוזמות החקיקה הנמרצות שלהם (ובראשן חוק אוויר נקי) ; כדי לשחרר מעט את הלחץ היא חייבת לשכנע שפניה לשלום. הפגנות של ארגוני סביבה, חיפאים חרדים שיוצאים לרחובות עם ילדים ושלטים, וכותרות בעיתונים, גורמות לפוליטיקאים לפעול ועושות לבז"ן כאב ראש. שלא לדבר על כך שמדובר בחברה שנסחרת בבורסה.
כל זה בא לומר, שהמדיניות הסביבתית שבז"ן מתיימרת להציג - ושעדיין טעונה הוכחה - לא נובעת מכך שמנהליה התגייסו באישון לילה לגרינפיס, אבל הם מבינים שכדי שהעסק שלהם ישגשג הוא חייב להתאים את עצמו לעולם המשתנה. עבור ארגוני סביבה, אזרחים מודאגים ועיתונאים, אלה חדשות טובות: המאמץ משתלם, הלחץ עובד. בתוך מפלצת המתכת הגדולה שמזקקת 180 אלף חביות נפט ביום, יושבים אנשים שמוכנים להתאמץ כדי שנרד להם מהגב.
בשנה שעברה למד בני הבכור בבית ספר בצד השני של העיר. מדי בוקר עשינו את הדרך באופניים, 20 דקות לכל צד. בוקר לח אחד, לקראת סוף השנה, החלטתי להתפנק והמרנו את האופניים במכונית הממוזגת. כבר במרחק מאות מטרים מהשער התברר גודל הטעות: הצטרפנו לפקק ארוך ועצבני של הורים וילדים שהשאירו את המכוניות באמצע הכביש, ודילגו אל המדרכה בין פגושים ואגזוזים מעשנים. גם כן דרך להתחיל יום. הפינוק הפך לסיוט, למחרת חזרנו אל האופניים.
כשיואב לרמן, דוקטורנט בגיאוגרפיה עירונית, פרסם בבלוג שלו ידיעה על יום העיון שארגן השבוע (עם עמותת "תחבורה יום ומחר" ) תחת הכותרת "הליכה ברגל לבית הספר", הוא קיבל תגובות בנוסח "למה צריך יום עיון על דבר כה מובן מאליו?". אלא שהנתונים מלמדים שהילדים שעדיין צועדים או רוכבים לבית הספר יהיו בקרוב מיעוט. על פי סקר שנערך על ידי "בטרם" ו"מגמה ירוקה", כשליש מתלמידי ישראל - מאות אלפים - מגיעים לבית הספר ברכב פרטי, והנתח הולך וגדל; 40 אחוז מהמכוניות הללו, אגב, מובילות ילד אחד בלבד.
איימי ליפמן, שמרכזת את צוות הבריאות בעמותת "ישראל בשביל אופניים", ניסתה לבדוק בעבודת המאסטר שלה בדיוק את השאלות האלה. היא תיעדה את הרגלי ההגעה ללימודים בבית ספר יסודי ברמת גן. אחוז הילדים שהגיע בבוקר במכונית תואם את הממוצע הארצי; בצהריים, כשרוב ההורים בעבודה, ילדים רבים יותר חוזרים הביתה ברגל. התחושה שעבור ההורים זה פשוט סידור נוח - מורידים את הילד בשער בית הספר וממשיכים לעבודה - לא קיבלה גיבוי בראיונות שליפמן ערכה איתם. רוב ההורים טענו שהם מתעקשים על הסעת הבוקר מחשש לבטיחות הילדים. לדאגות הללו, אגב, יש גיבוי סטטיסטי: ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בפגיעות הולכי רגל ביחס לגודל האוכלוסייה.
הרי לכם מעגל הקסמים הישראלי: ההורים, שחוששים לשלום הילדים בכבישים הלא ידידותיים, לוקחים אותם במכונית, ובכך הופכים את הכבישים למקום הרבה יותר צפוף ומסוכן, שלא לדבר על זיהום האוויר והתרומה ליצירת דור של בטטות.
כדי לעצור את ההידרדרות לעבר תרבות הפרברים האמריקנית (רק 16 אחוז מהילדים האמריקנים מגיעים לבית הספר ברגל. אחוזי ההשמנה בהתאם), יש צורך בהחלפת דיסקט לאומית: זה עניין של הסברה וחינוך, אבל, טוענים ליפמן ולרמן, יש גם שורה ארוכה של צעדים שהרשויות יכולות לנקוט כדי להפוך את סביבת בית הספר - ולא רק מטרים ספורים ליד שער הכניסה - לידידותית לצועדים: מדרכות רחבות, פסי האטה, מעברי חצייה בולטים, הגבלת מהירות הנסיעה. כדי שזה יקרה יש צורך במחשבה לטווח ארוך ובשילוב ידיים בין כמה רשויות (משרד התחבורה, משרד החינוך והרשויות המקומיות) - שני דברים שהממשל הישראלי לא מצטיין בהם.
שלטי חוצות דיגיטליים - אותם מסכי ענק מרצדים שמסיחים את דעתם של הנהגים - הם מטרד סביבתי ותחבורתי. השלט המשקיף על הצומת שבין רחוב המסגר לדרך מנחם בגין בתל אביב הוא מפגע מציק במיוחד, ואפילו מסוכן: מכיוון צפון, מול השלט, מגיע זרם סואן של מכוניות שחוצות נתיבים בפראות בדרכן אל הפנייה המבוקשת. די בכמה שניות של חוסר ריכוז כדי לגרום לתאונה. כבר קרה לי שתוך כדי נסיעה מול המסך עיניי התעכבו עליו לרגע כדי להתעדכן בחדשות האחרונות, וכמעט מצאתי את עצמי נחבט בירכתיו של אחד מהאוטובוסים הרבים שנוסעים שם.
לכן הופתעתי השבוע כשחלפתי בצומת מול דיוקנו המחייך של פאר ויסנר, יו"ר מפלגת הירוקים. ויסנר היה בין המתנגדים הקולניים להצבת שלטי הפרסום בנתיבי איילון, אבל אין לו בעיה לשווק את עצמו ואת מפלגתו מעל מסך צעקני בלב העיר. כצפוי, הוא סבור שהכל בסדר: "השלטים באיילון לא חוקיים ואלה שבתוך העיר כן, ואנחנו עובדים על פי החוק. בתור ירוקים, לכאורה אין לנו דרך לפרסם את עצמנו - אם נשתמש בנייר יגידו שאנחנו כורתים עצים, אם נפרסם על פלסטיק זה מזהם, ואם נעשה קמפיין באינטרנט יטענו שזה פולשני. אנחנו משתדלים לפרסם על פלטפורמה דיגיטלית, למרות שאני מסכים שזה סוג של זיהום סביבתי, אבל המסך הזה קיים ממילא. מה שבאמת חשוב זה להיאבק במפעלים המזהמים ובהתחממות כדור הארץ, וכדי שאוכל לעשות את זה אני צריך לשווק את עצמי. הרי אם לא אפרסם, כולם ישאלו לאן הירוקים נעלמו".
ואתה מרגיש נוח עם זה שמפלגה שמתיימרת להיות ירוקה משתמשת באמצעים לגמרי לא ירוקים?
"זה מה שיש. אולי כשניכנס לכנסת נשנה את החוק לגבי שלטים שמרצדים בצמתים ואז גם אנחנו לא נוכל לפרסם שם ".
גליה מתל אביב: המודעות לשמירה על הסביבה היא חלק מחיי היומיום שלנו. יש לי בבית שלושה פחים ואני ממחזרת פלסטיק, זכוכית, סוללות ונמנעת משימוש בשקיות ניילון. רק לדבר אחד לא מצאתי פתרון - סי-די. יש לי אוסף ענק של מוזיקות שנצרבו, סרטים, עבודות לאוניברסיטה וכו'. יש לך מושג מה אפשר לעשות עם זה? אני לא מסוגלת לזרוק את זה לצפרדע וגם נמאס לי לאגור. חיפשתי באינטרנט, שאלתי חברים והעליתי חרס.
שלום גליה. אם יש לך בבית שלושה פחים את כבר נמצאת שנות אור מעבר לממוצע הישראלי. מהמשרד להגנת הסביבה מסבירים שהסי-די עשויים בעיקר מפלסטיק עם שכבה דקה של מתכת שבה מאוחסן המידע הדיגיטלי. נעשו בעבר כמה נסיונות לאיסוף ומחזור החומר, אולם הם לא הבשילו לרמה הארצית.
בימים אלה מתבצע ניסוי נוסף על ידי חברת אביב, שהמתקנים שלה לאיסוף בקבוקי פלסטיק מפוזרים בכל הארץ. בכמה ערים (רעננה, שוהם, בקרוב כנראה נס ציונה) הציבה החברה מתקנים לאיסוף דיסקים על גבי מתקני הבקבוקים. בעוד כמה חודשים יצטברו נתונים ויתברר אם הניסוי הצליח. במידה וכן, סביר שהאיסוף יתפשט ליישובים נוספים. חשוב לדעת: ההחלטה להציב מתקני איסוף נתונה בידי הרשות המקומית. כתל אביבית, את מוזמנת להפעיל לחץ על ראש העיר חולדאי, ואל תשכחי שעוד מעט בחירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
