נרקיסיזם ואטימות מוסרית
גדי טאוב טוען כי שיבת הפליטים עפ"י חזון עמותת "זוכרות" תסתום הגולל על הארץ ותוביל אותנו לנהר דם נוסח בוסניה
העמותה מאמינה שהנכחת הנקבה בשיח הישראלי "תאפשר התקדמות לקראת פתרון פוליטי צודק". מהו הפתרון הצודק הזה לשיטת העמותה, וזה המאפיין של החוגים האופנתיים המכונים "שמאל רדיקלי" ? ביטול המדינה היהודית הוא חלק הכרחי מפתרון צודק. במקרה של "זוכרות", שיבת פליטי 1948 וצאצאיהם לתוך גבולות הקו הירוק הוא שלב הכרחי בדרך לצדק הזה.
אי לכך ובהתאם לזאת ארגנו אנשי/אנשות זוכרות ותומכיהם/ן באחרונה כנס, שכותרתו לקראת שיבת הפליטים הפלשתינים. הכנס התמקם לו, ברוב אירוניה מודעת לעצמה, בבית ציוני אמריקה בתל אביב. וזאת אירוניה כפולה. משום שיהדות אמריקה - לאו דווקא ארגון ציוני אמריקה, שהוא אחד הגופים היותר ימניים במפה הפוליטית היהודית אמריקנית - מממנת חלק ניכר מהעמותות האלה וסבורה, לתומה, שהיא מקדמת את חזון השלום והדו קיום ( זוכרות ממומן על ידי אירופים דווקא). פילנטרופים בכל העולם קונים את המילים המכובסות, שמאחוריהן אג נדה שאינה משתמעת לשתי פנים: חיסול המדינה היהודית.
כמו אחיותיה בשמאל הרדיקלי, גם זוכרות היא מפגן של נרקיסיזם ואטימות מוסרית: גם מי שאינו ציוני יכול לשער ששיבת מיליוני פליטים לתוך ישראל תסתום את הגולל על חלוקת הארץ, ותוביל אותנו לנהר של דם נוסח בוסניה. בצד האדישות המוסרית המסווה כרגישות, ובצד האג'נדה מחרחרת המלחמה המתכבסת בלשון זכויות האדם, יש כאן גם מאמץ עצום המושקע באי ראיית האחר, מאמץ המוסווה כקשב לאחר, כמובן.
דמוקרטיה ישראלית היא שיא הרוע
האחר של השמאל הרדיקלי מופשט מפניו הממשיים ועליו מציירים לו אינטלקטואלים ישראלים את דיוקן עצמם: הוא רגיש מאין כמוהו לזכויות אדם, דמוקרט בכל נימי נפשו, שוחר שוויון שלום ואחווה. או במילים אחרות הוא השמאל הרדיקלי במערב. צריך לעצום עין, אם לא את שתיהן, כדי לומר לעצמך שהדמוקרטיה הישראלית היא שיא הרוע, ואם רק יהיו כאן 14 מיליון פלשתינים עם מיעוט יהודי בתוכם, ישכנו השלום, השוויון והצדק.
מיעוטים בעולם הערבי, גם כשאינם נתפסים כאויב, גורלם רע ומר פי כמה מזה של ערביי ישראל. אם יש משהו שכל זה לא יקדם, הרי זה זכויות אדם. שפע מחכמי השמאל הרדיקלי
כל זה לא חדש, וכנסים כאלה יש אינסוף. זה הבון טון. אבל הפעם התוכניה צדה את עיני מפני שנתקלתי בכותרת הרצאתה של אריאלה אזולאי מרצה, תיאורטיקנית, אוצרת, לדברי התוכנייה, וכותרת הרצאתה שברה את שיאי הקיטש המוסרי אפילו בקנה המידה של הנרקיסיסטים הרדיקלים. היא קראה להרצאתה: "האם תסכימו לשוב? " אני מקווה שזה בא עם דמעה, פרח, קצת אפר על הראש, והציור ההוא של הילד הבוכה, שמוכרים בתחנה המרכזית.
נא להמתין לטעינת התגובות
