משחקים בנשואים
רבקה דויטש צפתה בפרק השלישי של "סרוגים" ויש לה תובנה לרווקים: חיי הנישואים אינם החלום הרומנטי שרעות מדמיינת, וגם לא הכוויה שאמיר הגרוש נושא איתו, הם שותפות עמוקה שיש לטוות במפוכחות ואהבה
היא יכולה להרשות לעצמה לבחור את מי שהיא רוצה ולא חסר לה כלום להגשים, אולי מלבד דבר אחד, את החלום להיות נשואה.
אחד שיודע ואחד שעוד חולם צילום: רותם דותן
והנה, ההזדמנות נקרית על דרכה, כאשר אמיר (עמוס תמם) מבקש ממנה לגלם למענו את נעמה, אשתו לשעבר, בערב גיבוש לצוות ההוראה באולפנא בה הוא מלמד, מחשש שיגלו רחמנא לצלן, כי הוא אינו נשוי, קרי רווק מסוכן (או גרוש, המסוכן עוד יותר) שחומד לטרף את תלמידותיו הרכות והפועות.
להימצא בסטטוס נשוי פירושו מן הסתם, שאתה לגמרי מאושר, נאמן לחלוטין לאשתך, וכלל וכלל לא מחפש ריגושים מהצד, לפחות לפי מה שבטוחות הקולגות של אמיר, המורות הרכלניות מחדר המורים.
רעות חוטפת את ההזדמנות בשתי ידיים, שלא לומר בלהיטות, חובשת על ראשה שביס תכול שמייפה אותה עוד יותר ונכנסת בכל מעוזה לתפקיד.
היא מכנה אותו בחיבה "אמירי", ממציאה סיפורים רומנטיים על התאהבות בגיל 16 בסמינריון ההדרכה, בוחרת שמות יפיפיים לילדיהם הבדויים ומציירת זוגיות כאילו מושלמת. אבל רק בכאילו.
כי פה בדיוק החלום שרעות ניסתה להגשים שבר את ליבי.
מדוע זה חייב להיות או שחור או לבן?
לא התנסיתי בחוויית הצלילה למעמקי הביצה הירושלמית, אך מקורות יודעי דבר מדווחים לי שסרוגים אכן מצליחה לשקף נאמנה את ההווי המתחולל בה, על שלל דמויותיה הטיפוסיות אך המגוונות. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי תוהה עם קצת כאב, האם באמת ובתמים על זה הם חולמים?
האם כך הנישואים מצטיירים בעיניהם? האם רק כאשר את חובשת שביס - את ראויה באמת לקבל קצת יחס? האם רק כשאת עונדת טבעת ניתנת לך הפריבילגיה הנוצצת לדבר בלשון רבים? האם החלום חייב להיות נורא רומנטי ונורא מסעיר, אחרת זה לא קיים?
ורעות, הו רעות, היא כל כך מתעצבנת כאשר אמירי, שהיה כבר בסיפור הזה, ויצא ממנו (עם דיוידי מקולקל) אומר לה להתמקד רק בטכני, בקורקטי, וכך הורס לה באכזריות את חלום הנשואה שהיא טוותה לעצמה בתמימות שכל כך מרגשת אותי, וכל כך מכעיסה אותי.
כמה מדכדכך הניגוד בין הרווקה המושלמת,
שטרם שקעה לתוך חיי הנישואים ולכן מדמיינת את החלום האולטימטיבי, ובין הגרוש, שכבר נכווה והתנסה, ויודע עד כמה זה יכול להיות שגרתי, אפרורי, מכאיב, ורחוק מלהיות מק-דרימי.
מדוע זה חייב להיות או שחור או לבן? מדוע זה או להינשא מאוחר ולהתנגש עם כל הקשיים והדילמות הכרוכות שזה מציב בפניך, או להתחתן בגיל 16 ולחיות על 530 שקלים בחודש, משכורת מהסדיר ומהשירות לאומי ביחד?
אני רוצה להאמין שרווקי הביצה האמיתיים, שממש עכשיו נפגשים לדייט מספר מי סופר כבר, שחווים על בשרם את הבדידות לעיתים, והכמיהה האינסופית למצוא כבר אהבה, ממזגים בקרבם את רעות ואמיר ביחד, למעין תמהיל פנימי שהוא רגשני אבל ריאלי, ושמכיל בחובו אהבה והערכה גדולה למי שהם כמות שהם. יחד עם תקוות וכוונות טובות למצוא בסוף את בן או בת הזוג ולהצליח לבנות חיים מעשיים אך לא פחות רומנטיים, ביחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
