תנו להם לדאוג בשקט
מוריה דאום קפלן לא מבינה את הצורך התקשורתי לערוך מאזני כאב: סמדר הרן מול קרנית גולדוואסר, תמי ארד מול צבי רגב. לתקשורת היא אומרת: תנו למשפחות שקט
כשתהליכים דרמטיים מתרחשים לאט, יש הרבה מהדורות חדשות למלא, הרבה מילים שצריכות להכתב בכל העיתונים. אבל יש מקום אחד בו ריבוי הדיבור וההתבטאות ממש עושה כאב בטן ושובר את הלב, וזה המקום בו נציגי המשפחות מדברים.
ההרגשה היא שהכול מתנהל עכשיו כמו מאבק על דעת הציבור. קרנית צריכה להתראיין, לגעת לנו בלב, לשכנע אותנו להחזיר את אהובה. משפחת הרן, משפחת שחר, רוצות לגרום לנו להבין מיהו סמיר קונטאר, ולמה אסור לשחרר אותו. וזה לא צריך להיות ככה.
המאבק לא צריך להיות למי יש כאב יותר גדול. זה לא מאבק פרטי של קרנית, על חייו או קבורתו של אודי, כמו שזה לא מאבק על גורלו של חלאה ספציפית. מדובר על דיון עקרוני, על חייל צה"ל חטוף, על עקרון שחרור מחבלים תמורת חיילים.
זוהי פורנוגרפיה של הכאב. תכנית הריאליטי הכי מציאותית: מי תהיה הטרגדיה של המדינה. ושואלים את קרנית על רון ארד, את משפחת הרן על אודי ואלדד, כאילו זו האחריות שלהם להתחשב בכלל צדדי האסון.
יותר מידי מלל מיותר
המצב הנורמלי הוא שכל אחד עסוק בטרגדיה שלו, וחווה אותו כדבר הנורא ביותר. ואביו של חייל חטוף, החרד לגורלו ומרגיש שהוא עלול להפסיד אותו שוב, לא יכול ולא צריך להשיב על סוגיית 'סמיר קונטאר לאחר השחרור, לאן?'.
התחושה הכי חזקה היא של עודף מלל. יותר מדי ניתוחים, יותר מדי ספקולציות, יותר מדי תיאורים סוחטי דמעות.
אי אפשר להציע לתקשורת לרדת מזה. הציבור זכאי לדעת הכל, ואף עיתונאי שמכבד את עצמו לא ירצה להסתכן בפספוס ידיעה חדשותית עסיסית.
אבל אולי בשביל הנפש שלנו, אנחנו צריכים קצת לשחרר. לדלג על איזו מהדורת חדשות מדי פעם, לא לקרוא את כל הידיעות בכל אתרי האינטרנט,
זה יעשה לנו טוב, ואני חושבת שאנחנו חייבים את זה גם למשפחות החיילים והנרצחים. לא שופטים אדם בצערו, ואולי צריך לחדש ולומר – לא מראיינים אדם בצערו.
ההכרעה בדבר העסקה נתונה בידי הממשלה, ולבד מהזדהות אמיתית עם הכאב, אנחנו לא יכולים לעזור לבני המשפחות. אולי אם נפסיק להתעניין כל כך, להתעסק בהם באופן כמעט מציצני, הם יוכלו לשוב לצער ולהתמודדות השקטה, היומיומית.
הם יוכלו להרגיש שאנחנו יודעים כמה קשה להם, והם לא צריכים לשכנע אותנו, הם לא צריכים להרוויח את האס.אמ אס. שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
