נתיבה ורוזן תחילה
לכולם היה ברור שרשות השידור היא שמניחה את זקניה על איי קרח ונפרדת מהם בלי למצמץ. אולם בזמן שכעסנו, לא שמנו לב שהאי שתחת רשות השידור כולה כבר נמס במהירות
הבעיה של יו"ר רשות השידור, משה גביש, ושל המנכ"ל מוטי שקלאר, לא מתחילה באוצר ואף לא בהסתדרות. הצינה העזה ביותר כלפי הרשות מורגשת מכיוון הציבור כולו. רשות השידור היא גוף שנוא במקרה הטוב. במקרה הרע היא מוסד שאם מחר ייעלם מעל פני האדמה - איש לא יפנה בגללו למדור הנעדרים במשטרה. לאף אחד פשוט לא אכפת. לא מ־1,700 העובדים, לא מהזיכרונות החיים יביניים ולא, וסליחה על האמירה הגסה, מהחשיבות המכרעת שבקיום שידור ציבורי.

חיים יבין ללא
מקושי דומה סובלת גם הטלוויזיה החינוכית. לא משנה כמה תתחדש ותשאף להציג פנים רעננות, עבורנו היא לעולם תהיה משכנו של קישקשתא זצ"ל. מקומו בפינה המחוממת של לבנו מובטח תמיד אבל מסך איך נגיד הוא לא עובר.
גם לאנשי האוצר חמוצי הפנים לא ברור מדוע בעידן מגניב ומניב של "הישרדות"
רשות השידור והטלוויזיה החינוכית נתפסות כמקדשות ערכים שהישראליות של 2008 לא מצליחה להשלים אתם. הן שייכות בעינינו לעידן התמימות של ילדותנו כאומה, עד שלראות ערוץ 1 בLCD החדשה שבסלון נראה כחילול קודש. לכן המלחמה ברשות השידור כדי להציל את תוכניותיהם של נתיבה בן-יהודה, שמוליק רוזן והאחרים נראית כה תמוהה. הלא המאבק הזה, למען בני דורם, אמור להקיף גם את גופי השידור הציבורי עצמם. עלינו להבין שאם רשות השידור תיסגר, לעולם לא תהיינה עוד פינות לילה חשוכות שבהן יושמעו הקלטות שרוטות של שושנה דמארי, ואיש לא ייזכר שוב בבלוריתם של נופלי תש"ח. אנו ניוותר תרבות של רגע אחד. בלי יסודות או עומק, וללא ערך.