קרנית כותבת: שנתיים של כאב
לקראת יישום עסקת השבויים היום מציג מעריב 3 מכתבים שנכתבו ע"י קרנית גולדווסר לבעלה אודי שנחטף, למנהיגי העולם ולאזרחיה של ישראל
14 באוגוסט, 2006: חודש לחטיפה
אודיק,
בשעות הראשונות של ה-12 ביולי אודי היה ברשימה השחורה, הרשימה של אלה שלמחרת הולכים אהוביהם ללוות אותם בפעם האחרונה. עכשיו אני יודעת קצת ממה שמרגישות המשפחות ששילמו את המחיר היקר ביותר במלחמה. למשך זמן קצר הייתי שם - עד הרגע שבו נודע לי שאודי אינו בין ההרוגים וכי הוא החטוף השני. אני רוצה לומר לאותן משפחות: אנחנו איתכם, כאבכם הוא גם כאבנו.
פצועים יקרים, כשאני רואה אתכם בטלוויזיה אני מיד חושבת אם ככה גם הוא נראה אחרי ההיתקלות עם החיזבאללה ואז עולה בי השאלה: איזה עתיד מחכה לנו, ולכמה זמן נעבור "לגור" בבית החולים. אודי כועס עליי כשאני לא אופטימית ולכן ברגעים קשים אלה לא נשאר אלא להיות אופטימיים.
המלחמה הזו מגיעה לכל בית בישראל. בין אם אלה תושבי הצפון או חיילים בצבא ובמילואים. אני "זכיתי" להכל: חברים בלבנון, בן דוד פצוע, בעל חטוף, והכל כשאני יושבת בביתי שבנהריה. כל הזמן אני נשאלת איך מחזיקים מעמד. התשובה לכך פשוטה - התוצאה שאני מייחלת לה כל כך, האוצר האדיר שאני אקבל כשהכל ייגמר, יהיה עבורי חיים שלמים ומלאים עם הבחור שלי, אודיק.
האישה שאיתו
האחד בספטמבר, 2006: יום הנישואין הראשון
הבשורה המרה תפסה את יאיר אחיך ואותי כשההורים שלך בדרום אפריקה, אחיך גדי בהודו ואבא שלי יחד עם אחי בקנדה. תוך יומיים התאחדה המשפחה המצומצמת מכל קצוות העולם בבית של ההורים שלך. הבית התמלא מיד בבני משפחה ובהרבה חברים טובים שלנו.
החתולות אצל סבתא מרים, "מישהו" הכלב שלנו כאן איתי, הוא מחכה ומתגעגע אליך מאד. כולנו כאן פועלים כל הזמן סביב השעון כדי להחזיר אותך אלינו כמה שיותר מהר.
אהבת חיי, אתה חסר לי פה מאד. ישנם תפקידים בבית השמורים רק לך, ופתאום אני צריכה לבצע אותם לבד.
אני מקווה ששלומך טוב ושמתייחסים אליך יפה, שאתה מצליח לישון, לאכול ולהתחזק פיזית ונפשית. אתה מחזק אותי כל הזמן, אתה מקור האנרגיה שלי, ואני מרגישה שזה נכון גם לגביך.
אהבת חיי. עוד מעט, ב-14 באוקטובר, נחגוג את יום הנישואים הראשון שלנו. אני מחכה לך כאן בבית הקטן שרק הצלחנו ליצור לנו, והאמת - מאד רוצה להוסיף אליו אהבה חדשה קטנה לתוך כל האהבה העצומה והגדולה שיש לנו יחד. רוצה שוב להיות ביחד, אין לך מושג כמה רוצה.
שלך לעד, אוצרך התמידי, אני
28 בספטמבר, 2007: הפגישה עם אחמדינג'אד
אודי, אני חייבת לפעול.
עוד יום בניסיונות של פגישות עם שרי חוץ, אנשי ממשל, ראשי נאט"ו ומי לא. כולם נמצאים כאן, במרוכז, ומשרד החוץ נערך לכך. שרת החוץ הגברת ציפי לבני, שגרירנו לאו"ם מר דני גילרמן, אנשי המשלחת לאו"ם, שגרירות ישראל בארה"ב, כולם מגויסים למשימה, כולם פועלים, כולם מנסים. חלקן הגדול של הפגישות לא מתקיימות, חלקן נדחות, חלקן מתקיימות בחופזה. הנושא בכותרות, מניב הרבה אמפתיה וסימפתיה, אבל לא בטוח שהפגישות ניבו תוצאות מעשיות.
איך מעוררים את הנושא? אולי מהלך שיזעזע את השגרה שאנחנו נמצאים בה? ואז באה התושייה הישראלית, היצירתיות הבלתי נדלית שמאפיינת אותנו, כישראלים וכמשפחות המנסות לגייס תמיכה, עשייה והבאת אותות חיים מהבנים.
התגבשה אצלנו החלטה לנסות ולפגוש את נשיא איראן השנוי במחלוקת בביקורו כאן, אנחנו הרי באותו בניין, אז למה לא לנסות. מסיבת העיתונאים שכינס הביאה לנו רעיון מקורי. להיות שם, להמתין באופן מכובד כעיתונאית לכל דבר, ואז לנסות ו"לגנוב" שאלה, לא קנטרנית, לא מעליבה, אלא שאלה שבה נרוויח משני הצדדים - תשובה הגיונית שתביא לשחרורם של אודי ואלדד, בהנחה שהוא האיש היחידי שיש לו השפעה על החיזבאלללה, או התעלמות שתעמיד אותו שוב באופן הכי מטופש שאפשר, כדי שכל העולם יראה ויידע עם מי יש לנו עסק.
או אז, מתוך ההתרגשות התקשורתית בחדר, נעמדת לפתע אישה קטנה, המקרינה עוצמה רבה, הדרת כבוד וגאווה, אוחזת בידה את תמונת בעלה החטוף ואת שני רעיו השבויים עמו אל מול עיניו של אחד מראשי צירי הרשע בעולם, ושואלת בקול רם וברור: "אני, קרנית גולדווסר, אשת החייל החטוף על ידי החיזבאללה בלבנון. כמי שמגבה את החיבאללה ושולט בו, מדוע אינך מאפשר לצלב האדום לבקר אותם? מדוע אינך נותן לנו אות חיים?".
אין מילים לתאר את המבוכה והמהומה. המיקרופון הושתק, עיתנאים ניסו להניא אותי מהמשך השאלה, אך אני בשלי, בקול ברור נשמעו מילותי בכל האולם.
ההדים נמשכו, רשתות הטלוויזיה כאן צילמו ותיעדו את כל מהלך האירוע, ובימים שלאחר מכן הופענו בכל הרשתות הזרות, הענקנו הסברים להתחמקות הצפויה והמביכה שגרם לעצמו נשיא איראן. תשובה לשאלה לא קיבלנו, אך תמונותיהם של הבנים התנוססו מול עיניהם של כל באי העצרת. עוד יום של ניסיונות חיפוש אחר אות חיים וניסיונות שחרור, עבר ללא תוצאות.
חג שמח לכם בארץ, עצוב לנו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
