ימי אבל לאומי
ימי בין המצרים שיחלו ביום ראשון, מכריחים אותנו לעצור את השטף ולהתייחס לאבל עתיק. השנה, הם החלו מוקדם מהרגיל. כבר היום. מוריה דאום קפלן מהרהרת
עצור הכול לשבוע, שב בבית, שפוף ומנסה להכיל. במשך שלושים הימים הראשונים הסתובב לא מגולח, סימן זיהוי מובהק לאבלות. שכולם יידעו להתייחס לצער, לפנות אליך אחרת. הפסיכולוגיה מגדירה מהי תקופה סבירה לאבלות, ובמשך התקופה הזו כל התנהגות דיכאונית ולא מתפקדת נחשבת לנורמלית.
אלא שבפסיכולוגיה אין התייחסות לאבל על אירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים. וזה מה שנדרש מאיתנו בשלושת השבועות הבאים עלינו, אבלות.
לא לחשוב, להרהר, לעשות חשבון נפש או כל דרישה אמורפית אחרת. אנחנו מתבקשים לעטות על עצמנו את כל הסימנים החיצוניים של האבל, להתנהג את האבל הזה באופן המוחשי ביותר. כאילו זה קרה לנו, וכאילו זה קרה ממש עכשיו.
ובכל שנה מחדש עולים הדיונים בדבר הרלוונטיות של מנהגי האבלות, כי הרי כביסה בימינו היא לא איזה מאורע מי יודע מה משמח, ובכלל בדבר הרלוונטיות של כל העניין, עם כל הכבוד – ויש כבוד – לחורבנה של ירושלים.
תשומת לב לרגע מכונן בזמן
על מה בעצם כל העצב הזה? יש הבנה שכלית של הטראומה הדתית והלאומית שחוללו כאן הבבלים ואחריהם הרומאים – לצערנו, עם לא מעט סיוע מצידנו. אבל עצב במובן הרגש העמוק והמחנק בגרון? נו.
נדמה לי שדווקא זו הסיבה לכך שאנחנו נדרשים לכל מנהגי האבלות המוחשיים, הויזואליים. כשנקבעו הלכות שלושת השבועות, סמוך לחורבן הבית, הלכות האבלות הללו היו התגובה הכי מתאימה רגשית להלך הרוח הכללי.
הם היו עצובים באמת, והתאים להם הלוק הדיכאוני. אבל כיום, כשהעצב הזה הוא בעיקר מהראש, הדרישה הזו לעטות עלינו סממנים חיצוניים של אבלים, ונראית קצת תלושה – דווקא היא יכולה דווקא לקרב אותנו לאמוציות של החורבן.
ההתעסקות ברלוונטיות ההלכות הללו, ההכרעה אם לקיים אותן או לא, כל אלה מכריחים אותנו להקדיש רגע מזמננו לאירוע מכונן שהתרחש לפני המון זמן. והנה, אנחנו עוד זוכרים אותו, והנה – הוא עוד תופס מקום בשיח.
ובכלל, בימי קיץ מהבילים אלה, עם אירועים דרמטיים, שנוגעים באובדן ואבל טריים שכאבם חד, כשיש תחושה שמדינת ישראל היא איננה המדינה של חברי הכנסת – אלא שהם נמצאים ביקום מקביל, ממוזג ומרופד – בימים כאלה, לא תזיק לנו תזכורת לחורבן.
כדי שנקבל פרופורציות, נזכור כמה גרוע זה יכול להיות. כדי שניזכר מה יכולים לעשות קיטוב, סיאוב, שחיתות. אולי כל עניין החורבן רלוונטי יותר משנדמה