ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אני סמיר קונטאר - אסיר מספר 562885

היום במעריב: הרוצח מלבנון מספר על הפיכתו ללוחם ועל הלילה שבו ביצע את הפיגוע בנהריה. הראיון המלא במוסף סופשבוע

לאורך ארבע שנים נפגשה כתבת סופשבוע עם המחבל סמיר קונטאר, שפיקד על הפיגוע הרצחני בנהריה ב-78', קטעים משיחותיהם פורסמו במוסף סופשבוע של מעריב לראשונה לפני כשלוש שנים. מאז, נמשכו הפגישות בין השניים, והכתבת המשיכה לתעד את דבריו של קונטאר ואת עדותו, מהילדות בלבנון ועד לחיים בכלא הישראלי. קטעים נבחרים מדבריו של קונטאר מובאים כעת לראשונה. הראיון המלא עם קונטאר מפורסם היום, בגיליון סופשבוע של מעריב.

- הכתבת הישראלית מספרת על היחסים שנרקמו בינה לבין קונטאר

"אני סמיר קונטאר, אסיר מספר 562885. נולדתי בכפר עבייה בהר הלבנון. אבא שלי עבד בתור שף בערב הסעודית, בחברה הבינלאומית 'אלביר אבילא', הוא היה שף מבוקש. הביתה הגיע רק פעם בחודשיים, תמיד עם מתנות. בגדים, בשמים. ליום ההולדת האחרון שחגגתי בבית, אני זוכר, ההורים קנו לי מעיל עור ואבא אפה לי עוגה של קומות.

אימא שלי עקרת בית. אישה דומיננטית. כשאימא שלי מחליטה משהו, חלאס, גמרנו. משפחה דרוזית, חילונית, אמידה. שלושה בנים וחמש בנות. בית יפה, משקיף על ביירות. מהמרפסת רואים את נמל התעופה.

יום אחד, בחורף של 68', בערב, תשע, אולי עשר בלילה, שמענו פיצוצים. כל הבית זז. כשהרעש התחיל יצאנו החוצה. ראינו להבות גדולות עולות מנמל התעופה וכמו זיקוקי דינור בשמים. עמדתי והסתכלתי. לא יכולתי לזוז. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. זו הייתה פשיטה של צה"ל (שהתרחשה בדצמבר 68', בתגובה לפיגועים נגד מטוסי אל על – ח.ק.ב). בפעם הראשונה שמעתי על ישראל. הייתי בן שש וחצי.

הייתי ילד שקט, שקול. תלמיד מצטיין. למדתי בבית ספר פרטי. אחר הצהריים היינו יוצאים לטייל ולצוד ציפורים עם רוגטקה. לשחות בנהר. או שהיה יורד שלג, בחורף, אז היינו משחקים בחוץ, מצטלמים. לפעמים הייתי נוסע עם אבא שלי לביירות. כשראינו את מחנות הפליטים, בכניסה לעיר, שאלתי אותו מה זה. אבא הסביר לי 'בני, אלה פלסטינים שהישראלים גירשו מארצם ולא נותנים להם לחזור אליה'.

אהדנו את קבוצת הכדורגל הלבנונית 'אניג'מה' והערצנו את הזמרת פיירוז. אני חלמתי להיות חייל. רציתי ללכת לאקדמיה הצבאית ולהיות קצין. באפריל 75', בעקבות מלחמת האזרחים, נסגר בית הספר שלי. ישבתי בבית. דיברתי עם החבר'ה, דברים של נערים. לא פוליטיקה, קראתי חוברות קומיקס, היה לי מנוי כי נורא אהבתי קומיקס, ושמעתי חדשות.

אחר

כך הצטרפתי לצופים, סניף של המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של כמאל ג'ונבלט. ג'ונבלט היה דמות נערצת אצלנו בבית, הוריי אפילו תלו תמונה שלו בסלון. הפעולות בצופים היו פעמיים בשבוע. הקבוצות היו מסודרות לפי גילאים. רק בנים. עשינו פעילות חברתית, מסיק זיתים בכפר ואימונים קלים. טיפוס על הרים, הליכה וריצה.

אני רציתי להילחם. ברחובות כבר היו תמונות של ערפאת ופוסטרים של המהפכה הפלסטינית, ופלסטינים היו עוברים מבית לבית לאסוף תרומות. אמרתי 'לשיר עם בני נוער וללכת לטיולים, זה לא בשבילי'. ניגשתי לאחראי על התנועה במפלגה הסוציאליסטית ואמרתי לו 'תנו לי ללכת לחזית להילחם בפלנגות'. הוא אמר לי 'אתה צעיר מדי'. הייתי בן 13 וחצי. אהבתי אקשן. המוטיבציה שלי הייתה גבוהה.

נציגים מהארגון של אחמד ג'יבריל, 'החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית', הסתובבו בכפרים. הם גייסו אנשים לאימונים. פניתי לאחד מהם ושכנעתי אותו שירשום אותי. כל יום בחמש אחר הצהריים הייתה מגיעה מיני קאר לקחת אותי למחנה, להתאמן. שם יריתי בפעם הראשונה. קלצ'ניקוב. דבר מדהים.

בבית לא ידעו. אחרי כמה ימים אבא שלי גילה. הוא היה איש שלום, אדם שהמלחמה רחוקה מהאופי שלו. לא היה לו את האדרנלין. הוא ראה שזה נכנס לי בראש בצורה לא נורמאלית, אז הוא אמר לי 'אולי תיסע לחוץ לארץ, לאמסטרדם?'. לחברה שלו היה סניף באמסטרדם. אמרתי לו 'אבא, לא. אני לא זז מפה'. הוא לא ויתר. הלך והביא לי תמונות מאמסטרדם. לא השתכנעתי. בבית התחיל ויכוח, נדנדו לי 'אתה עוד צעיר, תעזוב'. אבא אמר 'אני אשלח אותך לכל מקום שתרצה. סע, ואני אשגיח עליך'. לא עזר".

בשיחותיו של קונטאר עם הכתבת, הוא הסכים לדבר על ליל הפיגוע הרצחני בנהריה עליו פיקד, ולא רק על ילדותו בלבנון. גרסתו שונה לעתים בפרטים מגרסת המשטרה.

"נכנסנו לחדר. הדלת הייתה פתוחה. דן הרן עמד שם. עמד והסתכל. הילדה הייתה איתו. כשהגענו, הוא ישב על המיטה. כאילו שהוא מחכה למישהו. אבל כשנכנסו לחדר, הוא ישר נעמד. התחיל לדבר איתי באנגלית. לא הבנתי הרבה. רק כמה מילים. הוא רצה להסביר לי לא לפגוע בו. אמרתי בערבית לחבר שלי 'לא לירות'. עשיתי לו תנועת יד כזאתי, שהרגיעה אותו. אמרתי לו 'בוא'. הוא התחיל לדבר אנגלית, עברית, לערבב מילים. אז הוא תפס את הילדה שלו. החזיק אותה. הילדה הייתה שקטה. ילדה קטנה. עם פיג'מה. הוא לקח אותה בידיים שלו והחזיק אותה על הידיים.
 

ניסיתי להסביר לו בתנועות. עשיתי תנועות עם הידיים שלי. להשאיר את הילדה ולבוא. הוא לא רצה. ניסיתי לומר לו 'בוא'. הוא לא רצה. לא רצה. הבנתי שהוא מנסה להעביר זמן, כדי שיגיעו כוחות. הוא היה מפוחד.

החבר שלי, מוחמד עלי, רצה שחלאס, נגמור. למה מחכים? עוד פעם ניסיתי להסביר להרן, בערבית ובתנועות. הוא הבין, אבל בשום פנים ואופן לא הסכים. ניסיתי להוריד אותה ממנו בידיים שלי. התחלתי לשמוע יריות בחוץ. הסתכלתי על השעון, פעמיים. השעה הייתה כמעט רבע לשלוש. אמרתי 'הוא מעכב אותנו'. תפסתי אותו מהיד, הילדה הייתה עליו. אמרתי לו 'יאללה, עמשי, עמשי'. יצאנו מהבניין. הוא אחז בבית שלו, על הידיים.

ככה ירדנו לחוף. שתיים-שלוש דקות הליכה. הלכנו, אחד מקדימה, מאחורה הרן, הילדה אצלו, באמצע אני ועוד אחד מאחורה, לחפות. הרן ניסה לעכב אותנו. כל הזמן דיבר. עצר ודיבר. אנחנו היינו אמורים לחזור לסירה. חיכו לנו בלבנון. בדרך שמעתי יריות. שאלתי את אברס, 'מאיפה?'. הוא אמר 'לא יודע'. כשהתקרבנו לסירה כבר שמעתי קולות של אנשים, המולה. התחילו לירות לכיוון שלנו, עדיין לא עלינו. שמענו בעיקר את השריקות של הכדורים. היריות לא היו מדויקות.

נכנסנו בין הסלעים. אמרתי לעלי 'תכין את הסירה'. הוא עלה לסירה עם דני. ברגע שעלי עלה, התחילו לירות עלינו חזק. החזרתי אש, אבל זה לא הספיק. הם יצאו מהסירה. אמרתי לעלי ואחמד 'תתכופפו, כל אחד יחזיק עמדה, ונשיב אש'. אחד תפס עמדה לכיוון דרום, אחד דרום-מזרח ואני לכיוון מזרח. דני היה בינינו לבין הסירה, מאחור. הבת שלו הייתה לידו. הוא עמד, היא ישבה. הרן נופף לחיילים, קרא להם בעברית. הם האירו את האזור. המשיכו לירות ולירות. הורדתי את הראש להחליף מחסנית. הרן נופף עם הידיים למעלה, כשמסביב המשיכו לירות. הוא נפל ונפגע.

הילדה צרחה. קודם לא שמענו אותה. זהו. יותר אני לא זוכר ממנה כלום. הייתי עסוק בקרב מולי, לא במה שקורה מאחור. מיד כשסיימתי להחליף את המחסנית, מצאתי שניים עם נשק, שלושה מטר ממני, לפני הסלעים. קמתי. עמדנו, אחד מול השני. יריתי עליהם צרור ארוך והתכופפתי. הם נפלו לצד השני.

הקרב נמשך עד הבוקר. חמש וחצי, משהו כזה. אחמד נפצע במצח. עלי נהרג. אני חטפתי חמישה כדורים, איבדתי הרבה דם. לא הייתי מרוכז.

בתחילת הקרב אמרתי לכולם 'תכינו חגורות נפץ'. הסתכלתי, ראיתי שאיבדתי את הסוללה של החגורה שלי. אחמד הכין את החגורה שלו ואמר לי 'מה, נפוצץ?'. אמרתי 'עוד לא, נחכה שהחיילים יתקרבו. אני לא רוצה שנלך לבד'. ידעתי שאם אחמד יפוצץ את החגורה, כולנו נתפוצץ. החיילים התקרבו, אבל אחמד לא פוצץ אותנו. עד היום אני לא מבין למה.

מה קרה לילדה? בחקירה אחר כך אמרו לי 'אתה צריך להודות שפגעת בה באקדח שלך'. אמרתי להם 'תכתבו מה שאתם רוצים'. אני לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום. היה שם כזה בלגן. אני הייתי מרותק למטרה. לא אכפת לי להודות בדברים שעשיתי. אני לא רוצה להודות בדברים שלא".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...