בין שתי משפחות
בסיקור של השבת החטופים התמקדה התקשורת יותר בבני משפחת גולדווסר ופחות במשפחת רגב. התוצאה הצורמת מעלה שאלות לגבי התנאים שמכתיבים את אופי הטיפול העיתונאי
אסונה של משפחת גולדווסר קיבל הבלטה רבה יותר כבר ביום רביעי בערב, כשחלק לא מבוטל ממהדורת החדשות המרכזית בערוץ 2 הוקדש לשידור קטעים ארוכים מסרט החתונה של אודי וקרנית; תמונותיה, כשהיא מחובקת עם אהוד אולמרט, היו אלה שנבחרו על-פי רוב לכסות את שערי העיתונים, בבוקר יום חמישי; וגם בשישי בבוקר הודפסו בהבלטה התמונות מלווייתו של אודי גולדווסר ז"ל על רוב השערים.
הדבר בלט במיוחד במהדורות ליל שישי של הערוצים 2 ו-10, שבחרו שתיהן להקדיש את הכתבות המרכזיות למשפחת גולדווסר, ומשפחת רגב הוזכרה בהן, אם בכלל, בשולי הדברים: אולפן שישי טרח ואיחד את בני מחזורו של אודי גולדווסר מהתיכון, וב"שישי" עם דרוקר ושלח המשיך בן שני לעקוב אחר משפחת גולדווסר - קרנית והוריו של אודי - שהחל לתעד עם החטיפה.
חוסר תשומת הלב התקשורתי הגיע לשיא מביך בכתבה אחרת באולפן שישי, על הורים שאיבדו את בתם בפיגוע "אוטובוס הדמים" ב-78', כשהכתבת, ציפי ברנד-פרנק, חתמה במילים "כשהסתיימה עסקת החילופים, אמא של אהוד גולדווסר ואמא של אלדד רגב התחילו את ההתמודדות שלהן". זאת, על אף שאמו של רגב אינה בחיים. את זה שקרנית גולדווסר סיימה תואר שני בטכניון, לעומת זאת, כולם יודעים.
סיבה אחת לחוסר האיזון ברורה לכל, והיא קשורה לקרנית גולדווסר. הנישואים
הטריים והגדיעה הבלתי נתפסת של החיים המשותפים, הפנו מיד את הזרקורים אליה, ובשילוב עם אישיותה, רהיטותה וחזותה הנעימה הפכו אותה לסמל הטבעי של המאבק כולו. אבל לכך יש להוסיף סיבה נוספת: לא זו בלבד שלאלדד רגב ז"ל לא הייתה אישה, שתמחיש באופן שקל להעבירו בפני מצלמות הטלוויזיה את הטרגדיה שבהיעדרו, גם אמא כאמור לא היתה לו. אמו, טובה, מתה מסרטן לפני שנים רבות, אחיות אין לו, ובכך נותרה משפחת רגב ללא אלה שנתפסות כמסמלות את הכאב החריף, את האובדן המצמית ואת השכול: הנשים.
כאב השכול נתפס בישראל בראש ובראשונה ככאבן של הנשים שנותרו מאחור. גם במשפחת גולדווסר התמקדה המצלמה, אחרי קרנית, בעיקר במיקי, אמו של אודי, ופחות באביו שלמה. ובהיעדר כאלה, התקשתה התקשורת למצוא דימוי חזותי אחד לדבוק בו, לסמן ולסמל באמצעותו את המשפחה ולעקוב דרכו אחרי מאבקה וכאבה.
אף על פי שכל אלה הן סיבות מובנות, הן אינן מהוות תירוצים מספיק טובים. גם בעידן תקשורתי רגשני וסנסציוני, כמו זה שאנחנו נמצאים בו, תקשורת מקצועית אינה יכולה להרשות לעצמה לצעוד באופן עיוור אחר נטיית לבם של בני האדם המרכיבים אותה, ודאי לא במקרה מבחן מובהק ורגיש כל-כך. וגם אם אין כמובן לצפות לאיזון מוחלט, ספק אם קיים בכלל דבר כזה, אפשר בהחלט לצפות לסיקור אחראי, חותר לשוויוניות ורציונלי יותר, בפרט בימים האחרונים, שבהם עמד במרכז כאבן של המשפחות, ושלא היו זקוקים עוד לדמות פעילה ונאבקת לעקוב אחריה. אולי כך היתה נמנעת התוצאה הצורמת, והיו מתגלים סיפורים מרתקים, שאינם מסתתרים דווקא מתחת לפנס ולאורו המסנוור.
נא להמתין לטעינת התגובות
