מי שתמך לו ונגמר לו הכתום
לאן נעלמו כל התומכים בהתנתקות כשצריך לעזור למפונים המעונים? מדוע יאיר לפיד לא מנחה עצרות בכיכר ולמה עברי לידר לא בא לשיר עבורם? החודש מלאו 3 שנים להתנתקות והמפונים עדיין מובטלים
סדק - דנה לוי: מתוך עבודת הוידאו התנתקות מתוך הגיליון
כמו כן הופיעו באירוע גידי גוב, שלמה ארצי ומיטב אמני ישראל אשר היו מוכנים להירתם לטובת ציבור רב של אנשים בחברה הישראלית הסובל מבעיות נפשיות, חברתיות וכלכליות בעקבות אוזלת ידה של המדינה.
הכיכר הייתה גדושה ברבבות ישראלים: חברי תנועות פוליטיות מכל גווני הקשת הפוליטית וסתם תל-אביביים שנטשו את הקנטינה והבראסרי כדי להזדהות עם אחיהם"
נכון, התיאור דמיוני ואני משוכנעת כי כמעט לכל הקוראים, הוא נשמע הזוי לגמרי.
בעיני הרבים התיאור ההגיוני והמתקבל לאירוע מעין זה הוא: "בעצרת נשאו דברים ראש מועצת יש"ע, חברי כנסת מהאיחוד הלאומי-מפד"ל והופיעו בו אהרון רזאל ואריאל זילבר"
אבל, למה בעצם?
בימים אלו, שוב מתפרסמות כתבות על מצבם הכלכלי והנפשי הקשה של המפונים מגוש קטיף,
אך איני מוצאת בימים אלו את התגייסותם של אלו שהאמינו בנחיצות התוכנית, במאבק להשלמתה על-ידי שיקום המפונים.
לאן נעלמו הפובליציסטים?
בימי טרום ההתנתקות, משפטים כמו "חזרו הביתה, אחי וכאן אעזור לכם" , "זה כמו מעבר דירה למקום טוב יותר", חזרו על עצמם בניסוחים שונים.
לבסוף, התוכנית יצאה לפועל, מלחמת אחים לא פרצה אך העזרה, "קבלת הפנים" לאלו שפונו, היושבים כעת בגבולות "התקניים" גם היא לא מומשה.
מאוד קל היה לתומכים להאמין כי התוכנית כל-כך מוצדקת ונכונה, וכי חיים מכל צורה שהיא בצד הנכון של הקו הירוק יהיו פשוטים יותר, כך שלא יזדקקו באמת לעזרה שהציעו.
אמור זה להיות אינטרס מדרגה ראשונה דווקא של תומכי פינוי היישובים להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי. הרי אם פינוי זה יוכתר בתואר "נכשל", כיצד יוכלו בעתיד לדרוש פינוי יישובים נוספים?
מדוע הקריאות לשמירה על זכויות האדם, זכויות העובדים והזכות
לחיות בשקט ובכבוד במדינה נעלמות כאשר האנשים הזקוקים לשמירה על זכויות אלה התגוררו במקום שנוגד את השקפת העולם של אותם פובליציסטים?
נכון, תנועות הקיבוצים והמושבים תמכו במאבק חקלאי גוש קטיף וחבר הכנסת שי חרמש מקדימה השתתף בהפגנתם. ד"ר יובל אלבשן כותב על הצורך לסייע , אך עדיין, עיקר העיסוק במצב המפונים, הקמת אגודות לתעסוקה, תמיכה בבני הנוער הוא נחלתו של הציבור שהתנגד להתנתקות ולא של זה שתמך בה.
זו לא חוכמה לתמוך רק בביצוע ההתנתקות, בהתנתקות המדינה משטחיה אלא להמשיך ולתמוך פיזית ומורלית ב"מתנתקים" עצמם. אלו שנותקו מביתם, עבודתם, אדמתם וקהילתם ומקווים שלא מעמם.
אין כעת ויכוח על מהות ההתנתקות –גאונות או טעות אלא פניה ליצירת סולידריות וערבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
