עוד תתגעגעו לאולמרט
למה אני מצטער כל כך על פרישתו הקרובה של אולמרט. כאזרח המדינה, לאו דווקא כחבר
מכיוון שההתרשמות שלי שונה באורח כה חד מהחלק הגדול של הרשמים הנמסרים לציבור בתקשורת, איני יכול לעמוד על דם רעי ולהימנע מלכתוב עליה. נכון, אני חבר של ראש הממשלה. בדרך כלל חבר, גם אם אינו ממש פסול לעדות, דבריו חשודים בהטיה.
אבל במקרה המיוחד שלי אני מבקש להזכיר כי כבר לקיתי הרבה על שפניתי נגד חברים טובים כשחשבתי שהאינטרס הציבורי מחייב זאת, ולומר כי אם הייתי חושב שאולמרט אינו אדם ראוי לא הייתי מהסס להתבטא בעניין בחדות ובנחרצות. מה לעשות שהרושם שלי הפוך ושבעיניי לא רק שאולמרט הוא אדם ראוי, אלא שהוא איש בעל תכונות מצוינות ושפרישתו הקרובה מתפקידו היא עניין להצטער עליו.
בחודשים האחרונים הייתי מסוקרן ודרוך לראות אם אגלה באולמרט סימנים של סינדרום ניקסון. קראתי הרבה על הנשיא האמריקני שנתקף בימי המצור עליו לקראת נטישתו את התפקיד במצבי רוח נוגים, רחמים עצמיים וגילויים של התנהגות משונה. בראש הממשלה לא מצאתי דבר מכל זה.
הוא המשיך להיות מאוזן, ממוקד ובעל חוש הומור, ודומה כי דבר באישיותו לא נסדק. גם בימים של הסערות הגדולות ביותר שהתחוללו סביבו, היה אולמרט מסוגל לנהל עם החבורה הרגילה שלו בימי שישי בערב שיחות רציניות או משועשעות, על נושאים אחרים לגמרי בלי לאבד עניין או ריכוז, ואני חייב לומר כי הדבר עורר את השתאותי.
ההתרשמות שלי היתה כי אולמרט, מרגע שנכנס לנעליו של אריק שרון, גדל במהירות אל תוך התפקיד וממלא אותו כשהוא חדור בתחושה של אחריות ושל שליחות. בעודי כותב את הדברים האלה אני ער לכך שהם עלולים להיראות כדבר תעמולה חנפני, אבל מה לעשות וכך אני חושב על פי התרשמות קרובה. כך, למשל, קראתי בהרבה מקומות ושמעתי פרשנים וכולם טוענים כי המשא ומתן עם הרשות הפלשתינית וזה עם הסורים אינו אלא ספין מתמשך האמור לשכנע את השמאל שוחר השלום לתמוך בראש הממשלה.
מכיוון ששמעתי פעמים רבות את אולמרט מנתח בקול רם בחוג מצומצם את העניינים האלה והופך בהם באורח רציני, מפורט ואחראי, נצבט לבי להיווכח מקרוב כמה עבה מסך הציניות התקשורתית המפריד בין האמת לבין הציבור.
איני רוצה לירוק לבאר ששתיתי ממנה שנים רבות כל כך, אולם עליי לומר כי אחד התענוגות המיוחדים שיש בהתנתקות מהתקשורת הישראלית הוא ההתנתקות מהעודף הגדול של הציניות שיש בה, מהראייה השטחית של כל דבר ועניין כספין פוליטי או אישי וגם מהלהט ההיסטרי שיש בה וגורם לה לצאת למסעות ציד פראיים, בלי להניח לעובדות סותרות לעצור את המירוץ.
אני מבקש להביא כדוגמה לכך את פרשת משה טלנסקי. אחרי עדותו המרעישה בחקירה הראשית, היה לה די זמן להשתקע בלבבות כאמת גמורה וכבר החלו כותבי מאמרים ופרשנים לצטט ממנה כאילו היתה דברי אלוהים חיים. והנה באה החקירה הנגדית. זאת היתה שעתה המכוערת של התקשורת הישראלית, במיוחד של העיתונות הכתובה.
כמעט שום פרט מהפרטים הרבים והחשובים שבוררו בחקירה הזאת לא באמת הובא לידיעת הציבור ולעומת זאת הונחלה לו ההתעקשות של הרוב המוחלט של הכותבים לומר כי "גרעין העדות", אם לא כמה מפרטיה התפלים שאותם לא זכר העד היטב, שריר וקיים וניצב במלוא תוקפו להרשיע את אולמרט, אם לא פלילית עדיין, בוודאי ציבורית. והנה האמת היתה - והיא לא דווחה כלל-כי לא נשאר גרגר מן העדות הראשית, לא בפרטים ולא באישיותו של העד ואמינותו.
אם ניזכר כי העדות הראשית של טלנסקי היא שהניעה את אהוד ברק למהלך שבסופו לא יכול היה ראש הממשלה אלא להודיע כי לא יתמודד בפריימריז של קדימה, לא יהיה זה מיותר אם העיתונות תעשה עם עצמה חשבון נפש בעניין זה. אחרי שקבעה עמדה מוצקה, לא רצתה שהעובדות יבלבלו אותה ומאסה בטיפול בפרטים.
במקביל לקריסת עדותו של טלנסקי, הדהדה פרשה חדשה המכונה "ראשון טורס" ועליה כותבים בעיתונים כי היא חמורה ויש בה ראיות מכריעות נגד ראש הממשלה. אני מבקש להזהיר את הציבור מפני הסוג הזה של העברת מסרים מהרשויות. כבר ראינו פרשות רבות מתפוצצות ברעש של "החשוד תפור וסגור" ונמוגות בקול רחש דק.
כדאי לזכור, לדוגמה, מאמר של עיתונאי "הארץ" ארי שביט, שקבע כי בעקבות פרשת הבית ברחוב כרמיה בירושלים עתיד אולמרט לסיים את תפקידו תוך מספר שבועות. המאמר נכתב באוגוסט 2006. מה שקרה מאז הוא שתיק כרמיה שוכב לו גוסס במחלקת ההנשמה המלאכותית של הפרקליטות והמשטרה, ושום סומק כבר לא יעלה בלחייו.
כך אירע גם כשאותו שביט יחד עם עיתונאי אחר, דן מרגלית, צפצפו מעל כל גג כי פרשת בל"ל היא חמורה מאוד ומרשיעה בקלות את ראש הממשלה והאשימו כל מי שהעז לפקפק בכך כי הוא עושה זאת רק משום שהוא חבר של ראש הממשלה. והנה המליצה המשטרה לסגור את התיק הזה כי לא מצאה בו מאומה. אותו דן מרגלית גם העז לקבוע נחרצות כי אהוד אולמרט הקריב חיי חיילים לתועלתו האישית בשתי היממות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה והדברים עשו רושם גדול עד שבאה ועדת וינוגרד וביטלה אותם.
ככה זה, תמיד זה מתחיל בדם ואש ותמרות עשן, ויותר מדי פעמים זה נגמר בלא כלום.
רבים ממבקריו של אולמרט הנוטים לייחס לו חלקלקות פוליטית ולהטטנות של הישרדות נוטים לשכוח או להעלים בכוונה את היותו מדינאי בעל חזון ותעוזה. אחרי הכל, לא חלקלקות פוליטית הביאה אותו להיות המטיף הראשון להתנתקות החד-צדדית באותו נאום מפורסם שנשא על קברו של בן גוריון ולא להטטנות הביאה אותו להרעיש את המדינה בריאיון המפורסם לנחום ברנע שבו התווה את גבולות האפשר הישראלי בשטחי יהודה ושומרון. הדברים האלה לא היו נורא פופולריים בעתם, הקימו לאולמרט אויבים רבים וסימנו אותו כמטרה נחשקת בקרב ידידיו ובעלי בריתו לשעבר בימין.
וכאן נעוצה טרגדיה בעלת סממנים של פארסה: מרגע שאולמרט הציב את עצמו כמנהיג הבולט והמובהק של השמאל המדיני בישראל ועוד נעשה פתאום ראש ממשלה בשל מחלתו של קודמו, החלו גורמים בימין מחטטים בענייניו שנים אחורה ולהמציא חומרים מחשידים מהם לרשויות. לפתע החל מבוע של פרשות לבעבע. לעיתונות ארכיונים גדושים, אבל זיכרון קצר. שוכחים כי היה זרם יציב של פרשות שחלקן טבעו כשם שצצו, כגון "פרשת הבית ברחוב כ"ט בנובמבר", " אוסף העטים", " הסטודיו של עליזה אולמרט", "הדירה ברחוב שינקין" ועוד, לצדן של פרשות שעדיין נמצאות בשלבים שונים של בין חיים לגסיסה.
מהי אותה רוח גבית שאפשרה לפרשות הללו להיעשות לשערוריות פליליות-ציבוריות המרקדות כבר שנתיים בדעת הקהל וגורפות רבים בסחרחורת של ביטויי צדקנות, התחסדות והבעות זעזוע מעושות? זוהי הרוח הטהרנית של השמאל הצדקני שהימין זיהה היטב והשתמש בה כמו בבובה על חוט, כדי להדיח את המנהיג המדיני הטבעי של אותו שמאל עצמו.
השמאל הצדקני, שכל כך אוהב מסעי היטהרות ציבוריים באמצעים פליליים, לא יכול היה להתגבר על נטייתו זו והצטרף בחמדה כמוביל למסע הציד הממושך נגד אולמרט שעד כה הפיק הרבה יותר כותרות מאשר חומר פלילי באמת, אבל גם כשזה התברר, הוא לא נרתע ודילג לתחום הציבורי באומרו: גם אם אין כאן עבירות ממש, יש כאן פגמים ציבוריים נוראים. וכך אהוד ברק, הנשען במידה רבה על קולותיו של אותו שמאל, הוכרח להתחיל את המהלך שהביא להודעתו שלשום של ראש הממשלה על עזיבתו הקרובה וזכה לתרועות שהשכיחו את היותו ראש הממשלה הראשון בישראל שכל יועציו ועוזריו כאחד שמרו על זכות השתיקה בחקירות פליליות.
האם אני בא להטיף לנקיטה של שיטת האתרוג? למנוע חקירות פליליות נגד מי שיש אינטרס פוליטי שלא ייחקר? לא. אבל אני מתנגד באותה מידה לשיטה ההפוכה: זו של מסעות ציד שבמסגרתם נסרקות תולדותיו של אדם במסרקות ברזל צפופים בתקווה להעלות איזו אשמה. אני חושש שעוד תגיע שעתה של החרטה על שהולכנו החוצה ראש ממשלה מצוין ושהדבר נעשה כפי שנעשה. בהתחשב באלטרנטיבות אין סיבה לעלוז ולחגוג, ואחרי שישקע האבק תגיע שעתו של ההרהור השני. אז, אגב, אולי תגיע סוף סוף השעה לבדוק ברצינות את התנהלותה של מערכת אכיפת החוק.
עם כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי אמר מני מזוז שהמערכת הזאת נהגה לסמן מראש מטרות. למרבה הצער הרושם הוא כי הוא נשאב אל המערכת ואל נוהגה הקלוקל הזה. יהיה צורך לשאול איך סומנו כמטרות דווקא אנשי ציבור שנחשבו לאויבי המערכת המשפטית או שנראו בעיניה כבלתי מתאימים לתפקיד שר משפטים או שר לביטחון פנים:
רפאל איתן, שמינויו לשר לביטחון פנים סוכל בכתב אישום שנזרק מבית המשפט; דרור חוטר-ישי, שכיושב ראש לשכת עורכי הדין מתח ביקורת על המערכת וצץ נגדו כתב אישום שהסתיים בזיכוי; יעקב נאמן, שמונה לשר משפטים, מתח ביקורת נגד הפרקליטות ומצא עצמו מול כתב אישום שהסתיים בזיכוי; ראובן ריבלין, שערב מינויו לשר משפטים נפתחה נגדו חקירה שסיכלה את המינוי ושהתבררה כחקירת שווא; חיים רמון, שנאלץ לפרוש מתפקידו כשר משפטים עקב כתב אישום בפרשת הנשיקה; ואחרון אחרון: אולמרט, שמינה לתפקיד שר משפטים את אויב המערכת דניאל פרידמן.
למרבה הצער הרשימה הזאת ארוכה מכדי שתהיה מקרית ועל כל פנים היא מחייבת בדיקה עמוקה ויסודית כדי לברר פעם אחת.
אני לא יכול להסתיר את המרירות שלי נוכח החיזיון הזה והדומים לו, נוכח ההדחה הזאת של ראש ממשלה מצוין ושל אדם שהיה מסוגל לנווט את המדינה בשעות קשות וחמורות ואפילו קיומיות העומדות מאחורי הדלת. כן, וגם בשל הביטחון שלי שממש בקרוב אתם תתחילו להתגעגע אליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
