מכירת חיסול: מדינת ישראל, שנת 2008
הכדור שפגע בלב האימא לעיני ילדיה ובעלה הוא כדור נוסף בסדרת כדורים, רימונים ומטעני חבלה שמשמשים את הרעים במלחמתם נגד רעים אחרים ואין מושיע. זה לא הסופרנוס, זאת המציאות בישראל 2008
בטווח כמה מטרים מהמשפחה הנופשת והמאושרת מנשבות רוחות רעות, כמה אנשים רעים נמצאים בדיון על ענייני העולם התחתון, כמה סמויים נמצאים בקרבתם מתעדים, שני רעים מגיעים בדו-גלגלי לבצע חוזה חיסול, בחוף מתחילה תנועה מפחידה, הנידונים למוות מזהים סכנה, הם עוברים ממצב סטטי לתנועה.
המחסל קולט שהמטרות נעות ופותח בירי. המטרות מתחמקות, המחסלים מבינים שנכשלו, והם מנסים להימלט. הסמויים עדיין קפואים, לא יודעים אם להיחשף, האימא מדממת למוות, האבא מסוכך על הגוזלים, הקהל נכנס לפאניקה ונמלט.
השמות לא חשובים, לא של המחסלים, לא של המטרות, לא של הסמויים, לא של המשפחה. מה שחשוב שהכדור שפגע בלב היה יכול לפגוע בלבו של כל אזרח בישראל, זה שיושב בבית קפה ושותה להנאתו קפה של בוקר, זה שעולה לאוטובוס בדרכו למקום העבודה, זה שנכנס למעלית כדי להגיע למשרד לצורך סידורים, זה שמשקה את הגינה וזה שמטייל עם הכלב כדי שיעשה קקי בגינה הציבורית.
הכדור שפגע בלב האימא לעיני ילדיה ובעלה הוא כדור נוסף בסדרת כדורים, רימונים ומטעני חבלה שמשמשים את הרעים במלחמתם נגד רעים אחרים ואין מושיע. מי שמצפים מהם לישועה, במקרה הזה הסמויים, היו חייבים לשלוף ולחסל את המחסלים. יש חוק שקובע נחרצות שכשמתבצע ירי באזור צפוף אוכלוסייה ואפשר לחסל את היורים צריך לירות על מנת לפגוע, ורצוי פגיעה קטלנית.
ביום שאחרי לא נזעקו חברי הממשלה, לא הניפו ידיהם בחמת זעם חברי הכנסת, לא נשמע קולו של נשיא המדינה, הם כולם מאובטחים, הכדורים האלו לא מסכנים אותם. ביום שאחרי קיבלו עורכי הדין המלומדים הוראה ממי שקיבלו לייצג את הרעים ולשחרר אותם במהירות האפשרית. הרעים ששימשו מטרה כבר מתכננים את הנקמה.
בבית שאלו שני ילדים רכים בשנים (שנתיים וחמש) איפה אימא? בעל כואב זעק שאם מי ששלח את המחסלים הוא גבר, שיהרוג את השליח שפספס ורצח את אימא. האבא הכיר את אימא במוסד טיפולי, הוא בא לבקר דוד, היא טיפלה, הכירו ביניהם, התאהבו, התחתנו. נשואים שש שנים, יש להם שני ילדים. אנשים נורמטיבים, עובדים למחייתם, הקימו משפחה בישראל, מאושרים.
אנשים מאושרים, לא עשירים. לא נוסעים ביאכטה לבלות ולא טסים להשתזף בחופים טרופיים קסומים. אנשים פשוטים, נוסעים מיהוד לחוף בת-ים כדי לתפוס שלווה של אנשים
כדורים של אנשים רעים לא עושים חשבון של טוב ורע. הם מחסלים. אם המחסל מקצוען, הוא פוגע במטרה, אם לא, הוא פוגע באימא שיושבת עם שני ילדיה ומשחקת בחול. אימא נכנסה לסטטיסטיקה של נרצחים חפים מפשע, אבא לסטטיסטיקת האלמנים, הילדים לסטטיסטיקת היתומים. השמות שלהם באמת לא חשובים לציבור הרחב כי הם יישכחו כעבור יומיים. רק בני המשפחה, חברים ומכרים יזכרו את שמות יקיריהם שנרצחו בדם קר ללא סיבה.
אנשי החוק ביום שאחרי יופיעו, יתראיינו, יספרו תוך כדי שימוש בקלישאות שחוקות "נחרצות... נחישות.... נמגר... נשים מאחורי סורג ובריח...". גם השמות שלהם לא חשובים, הם מדברים קילומטרים ועושים סנטימטרים. המפכ"לים האחרונים, השרים לביטחון פנים האחרונים, כולם הבטיחו להילחם בפשע, להחזיר את הביטחון לרחובות ולאזרחים, כולם נכשלו, אף אחד לא עשה את המתבקש והחזיר את המפתחות.
בזמן שהיריות פילחו את לבה של האימא ניהלה הגננת דליה איציק את ישיבת בית המחוקקים, ראש הממשלה וממלאת מקומו רבו והניפו ידיים ופניהם סמקו מזעם, לא, זו לא הייתה תגובה נזעמת על חוסר האונים של הממשל הישראלי בטיפול בביטחון האזרחים הישראלים בקטע הפנימי. הם עוסקים בגדול, הם רבים על עניינים שברומו של עולם, היחסים עם סוריה, עם אבו עלא, חזבאללה טרללללה.
כשהאימא שכבה מדממת עסקו הקומבינטורים בבית הח"ככים בלסגור עסקאות לקראת צאתם לפגרה ממושכת. בזמן שפילחו היריות את לבה של האימא, הילדים בכו ולאבא חרב עולם ישבו התותחים הגדולים, הכרישים, ראשי המשפחות, כל אחד בחוג חבריו או בחברת ילדיו או בחברת נכדיו, יש להם וילות מפוארות, ברכות שחייה, מקצוענים ששומרים על שלומם ועל שלום בני משפחתם.
אני יודע שהכרישים אוהבים מאוד את בני משפחתם, ויעשו הכול כדי לגונן עליהם מכל רע, על כמה מהם אומרים שהם אבות למופת לתפארת מדינת ישראל, כשהם מעורבים בשליחת מחסלים הם לא מתכוונים שאימא או אבא או ילדים בני שנה-שנתיים יחוסלו בעקבות ההוראות שנתנו, וכשזה קורה אני בטוח שהם מצטערים מאוד ואולי אפילו מזילים דמעה, ואם לא היו רוצים להיחשף כמעורבים, אולי היו אפילו שולחים זר פרחים ללוויה. נשמות טהורות.
ביום שאחרי הביאו את האימא למנוחת עולם, ממש באותו הזמן בבית הח"ככים התנהל ויכוח סוער. לא, לא על מצב הפשיעה, לא על ביטחון האזרחים, לא על חוסר היכולת לאכוף את החוק ולמגר את הפשע. יושב ראש הקואליציה, אחד בשם יואל חסון, היה עסוק בעשיית הכותרת היומית. הוא פתח ג'ורה על חברת הכנסת שלי יחימוביץ', העלה את טון הדיבור שלו לרמת צווחה, ואז ברגע השיא צעק עליה: "מי את בכלל? את אפס מאופסת". בראבו!! מסך!!
אגב, יואל חסון, יושב ראש הקואליציה, הוא האיש שאמר לאחר הרשעתו של העבריין חיים רמון את הטקסט הבא: "אני מקווה ומאמין שהוא יחזור לפעילות כמה שיותר מהר כי המערכת הפוליטית בכלל וקדימה בפרט זקוקים לאדם כזה ולכישוריו...". איזה טוקבקיסט הגיב אחרי שמונה חסון לתפקידו הרם כך: "עוד חליפה ריקה מאדם במפלגה ריקה מתוכן".
בערב האבא הכואב הופיע בטלוויזיה, ביקש להדגיש שהוא חושף את עצמו ואת תמונות משפחתו מהרגעים של לפני הרצח כדי לזעזע את המדינה. חמש דקות אחרי שניסה האבא לזעזע את המדינה ללא הצלחה הזדעזעה המדינה כששמעה את יואל חסון צווח על שלי יחימוביץ' שהיא אפס מאופסת. הח"ככים היו בשוק, הגננת דליה איציק לא הייתה בשטח כדי לנזוף בסוררים.
חברת "טבע" פרסמה מאזן מצוין נוסף, בית"ר ירושלים בטירוף לקראת המשחק נגד המניאקים מפולניה, עוד שני ילדים נאנסו, עוד קשישה הוכתה ונשדדה, עוד פקידים בכירים עשו קומבינה עם קבלות פיקטיביות, עוד תכנית זבל זיעזעה את הצופים בטלוויזיה, שני הילדים, היתומים, עדיין לא קולטים למה אימא לא אוכלת אתם ארוחת ערב, למה היא לא רוחצת אותם, למה היא לא יושבת אתם לצפות בטלוויזיה, הם יודעים שאיש רע עשה לאימא הרבה דם.
בעוד כמה בתים בישראל מרגישים כאב נורא, מחנק, חוסר אונים, בבתים האלו נזכרים קרובי משפחה של אלו שנרצחו סתם במהלך קרבות העולם התחתון ביקיריהם, הם יודעים אילו ימים קשים צפויים לאבא, לילדים לבני המשפחה ולחברים. הם היו בסרט הזה, זה לא "הסופרנוס", זה לא דון קורלאונה, זאת המציאות בישראל 2008.
ביום ראשון 3 באוגוסט יצאו הח"ככים לפגרה שתכלול שישי-שבת וחגים, בסך הכול 84 ימים. הם ישובו לבית המחוקקים ב-26 באוקטובר. המדור מאחל להם חופשה מחורבנת ושלא יהיה להם רגע אחד של מנוחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
