ככלות החול: המאבק על דיונת סמר
חולות סמר, כמה קילומטרים צפונה מאילת, הם הדיונה האחרונה בערבה. מקום יפה, קסום, מיוחד במינו, שהולך להפוך למחצבת ענק. כמה נחשים, כמה לטאות, כמה גרבילים וכמה פעילי סביבה מנהלים שם קרב מאסף נגד מינהל מקרקעי ישראל. המינהל נחוש למכור את החול לקבלני אילת. לא רק הירוקים, אפילו הקבלנים מתקשים להבין למה
- חרדים לגורל הדיונה? כנסו לעצומה
- להציל את הגרביל: טבע הולך ונעלם
- תגובת מינהל מקרקעי ישראל
נראה שגם המטבעון הבחין בה כי מיד הוא הרביץ ספרינט אל השיח הקרוב. עכן גדול שעד אותו רגע כלל לא ראינו, נחש ארסי שמנמן ויפהפה, נקלע בדיוק למסלול הבריחה של המטבעון. הלא ארסי קודם נגח בו בטעות, ואז, מעצבים או מפאניקה, גם החטיף לו ביס. נשך ונמלט.
העכן המשיך לשכב בחול, המום מהחוצפה. גם אנחנו. תאונות דרכים כאלה, התנגשות חזיתית בין שני נחשים שלא הבחינו זה בזה, לא קורות כמעט בטבע. בטח לא מול מבטם הנפעם של אנשים. בסמר, בדיונה הגדולה, נסים מגוחכים כאלה יכולים לקרות. או לפחות יכלו, עד עכשיו. הדיונה של סמר עומדת למכרז. ולא בפעם הראשונה.
שיטת הסלמי עובדת יפה בערבה הדרומית, 40 קילומטר מצפון לאילת, קצת אחרי החי-בר. "חולות סמר זו הדיונה האחרונה בערבה", אומר רועי טלבי, חבר קיבוץ סמר, שמוביל את המאבק נגד מכירת החולות. "אנחנו מדברים על שטח שהיה פעם שבעה קמ"ר. שני קמ"ר הלכו כבר בשנות השישים והשבעים כשהביוב של מכרות תמנע השתחרר לערבה, שטף את החלק הדרומי של הדיונה, והפך את כל העומד בדרכו לאזור ביצתי וקרקע שחורה, צרובה. השליש השני נוצל על ידי השדות והמטעים של הקיבוצים. באמצע שנות התשעים התחילו לחצוב פה חול, וזה היה הגורם השלישי שסיים את השני שליש מהשטח.
מה שנותר היום זה רק 2.3 קמ"ר. בשטח הזה, פחות משתי דקות נסיעה במהירות המותרת בכביש הערבה, מתנהל היום הקרב בין תושבי האזור והארגונים הירוקים לבין מינהל מקרקעי ישראל, בעל הקרקע. השליש הצפוני של השטח הנותר הוא שמורת טבע מוכרזת, מוגנת מכרייה. השליש האמצעי מיועד להסתפח לשמורה, למרות שהמינהל מאיים להתנגד ואולי, בעתיד, להרוס גם אותו. והשליש הדרומי, זה שקרוב לחלק שכבר נחצב, הוצע לפני שבוע לקבלנים האילתים, לנגד עיניהם הכלות של טלבי וחבריו. ואני בתוכם.
בצהריים כבר היינו 40. עומדים עם שלטים על הצומת ליד תמנע. יפים, צודקים, משלומפרים וחסרי סיכוי כמו שרק ירוקים יכולים להיות. השלטים היו מופת של קופירייטינג. "להציל את הגרביל", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "חולות סמר לא למכירה" וגם "לא בדקתם חלופות?". אין. זה בטוח ישבור גם את הקשוח שבקבלנים.
הקבלנים נאספו אחד אחד, מהעבר השני של הכביש. אי אפשר היה להתבלבל. בצד אחד ראסטות, גלביות, טרקטורים ורכבים שעוד שעה צריך להחזיר לקיבוץ. בגדה ממול ב.מ.וו. שחורות, מיצובישי האנטר כסופות, חולצות חדר כושר צמודות עם צווארון גולף בשיא החום. הקלישאות עבדו שעות נוספות במפגש הזה. "אני דווקא אוהב את הטבע", התנצל עודד מל, קבלן אילתי, מהנחמדים שבהם, ברדתו מהארבע על ארבע. "נוסע די הרבה לטיולים וזה, אבל...". ספק את ידיו.
עד לפני זמן לא רב נאלצו הקבלנים האילתים להוביל חול מאזור דימונה למפעלי הבטון בעיר, פשוט כי לא היה מקור קרוב אחר. בחודשים האחרונים עברו רוב המפעלים בעיר להשתמש בחול שנותר ללא שימוש במחצבת אבן וסיד, המחצבה הפעילה באילת, והתברר שהפתרון הזה זול בהרבה. החול הזה, תוצר לוואי של
"רק עכשיו התחילו להשתמש בזה וזה עונה על הצרכים", אומר קבלן אילתי, לאו דווקא מהצמחונים. "דווקא עכשיו, כשנראה שכולם מצאו את הפתרון, אז הם הולכים על זה. אין מי שייקח את החול. עדיף שזה יישאר כבר כאתר טבע. אני דיברתי עם מנהל מפעל בטון שעדיין לוקח מדימונה - שאלתי אותו, אם אני הולך לקחת את המכרז, תיקחו את החול? הוא אמר שהוא לא מוכן להתחייב, כי הוא גם רוצה להתחיל לעבוד עם חול המחצבה. בלי פתרון הייתי הראשון להגיד שיש הצדקה לחפור. אבל אם יש פתרון אין צורך לפגוע בטבע.
"אבל המינהל זה גוף שאין לו שום אינטרס בטבע, הוא רוצה לשווק למכור ולעשות כסף. להם לא אכפת, הם מכניסים עוד כסף לקופה. הם רוצים למכור. השאלה היא איזה כוחות עומדים מולם, והירוקים הם לא ממש כוח שאפשר להתייחס אליהם. הם עושים הרבה רעש, אבל לא יותר מזה. הרי יש למינהל את כל האישורים המתאימים. אז מה הם יכולים לעשות? הרי לא מדובר פה במחטף".
אם המאבק אכן יצליח, והגרבילים, שזה סוג של עכבר, אכן יינצלו, הם יהיו חייבים את חייהם ליכולת של חנן גינת לקרוא הפוך. לפני חודש וקצת ישב הגיאולוג ד"ר חנן גינת, איש מכון ערבה ללימודי הסביבה, במשרדו של קבלן אילתי ובשיעמומו החל לקרוא את הדף העליון שהיה מונח על השולחן. הדף הזה היה המכרז לכריית חולות סמר. גינת, ואחריו טלבי ויתר הפעילים הסביבתיים, חשו נבגדים.
רק לפני שנה וחצי החליטה ועדה בראשות טל פודים מלשכת התכנון של משרד הפנים בבאר שבע לאשר את הכרייה בכפוף לבחינת כל החלופות האחרות. אמרו שיבדקו את האפשרות להביא חול מירדן, שינסו לחפור יותר לעומק במחלק שנהרס כבר, שיראו אם אפשר להשתמש ב"טפל תמנע", הררי הענק של העפר שהושלך ליד פארק תמנע כשחפרו את המכרות המפורסמים לפני 40 שנה ויותר, ועדיין מונחים שם כחירייה דרומית לא רחוק מהכביש.
אז אמרו. הפעילים הסביבתיים, שהיו ערניים כבר שנים לסכנת הכרייה, נרגעו והניחו את הבריסטולים, חיכו למסקנות הבדיקה, רק כדי לגלות שהמכרז יצא לדרך מאחורי גבם. "אף אחד לא ספר אותנו", מתלוננת דורית בנט, מנהלת היחידה הסביבתית במועצה האזורית חבל אילות, שישבה באותה ועדה.
וגינת, שכבר לפני עשר שנים התריע וחזר והתריע שצריך לבדוק ברצינות את האפשרות לכרות לעומק באתר של החציבה שכבר נעשתה, לא מבין את החפיפניקיות. "מתחת לדיונה יש חול. הרבה חול. בעומק 20 מטר לפחות. אני חושב ש - 200. נכון , יש בו קצת חלוקים וקצת חרסית אבל אפשר למיין ולנפות אותו. זה רק קצת מייקר את התהליך. לפני כמה שנים גנבו מהחול הזה והשאירו בשטח בורות לעומק. לפחות הגנבים חשבו שהוא טוב לשימוש".
"החלופות נבדקו", פוסק עמיר אידלמן, היועץ ששכר מינהל מקרקעי ישראל, בעצמו ירוק במשרה חלקית. "בדקנו חפירה לעומק וגם בדקנו את ערימות הטפל של המכרות מתמנע-התברר שהן לא מתאימות לבטון. גם לקנות חול מירדן זה פתרון מצוין אבל תזכור שהם לא הסכימו אפילו שתעלת הימים תעבור בישראל, ואני חושב שחול צריך שיהיה לו מקור אספקה מקומי. בדקנו גם את חול המחצבות אבל זה לא מספיק, עדיין צריך חול".
הקבלנים באילת עובדים בזמן האחרון רק עם חול מחצבות, הנסיבות הכריחו אותם והם הצליחו להסתדר. "את הבדיקה שלנו עשינו לפני שנה וחצי, יכול להיות שהאינפורמציה הזו נכונה וצריך לבדוק אותה שוב. קשה לי להאמין שמסתדרים, אבל אני מוכן להשתתף בבדיקה הזו ולראות".
מיליוני שנים של אבולוציה התאימו את נחושית החולות לבית שלה. הרגליים של הלטאה החלקלקה הזו התנוונו. אחריהן השתטחה הבטן, כדי למנוע את קריסת הריאות תחת לחץ החול שמעליה. הלסת העליונה המשופעת כחרטום של קטר הלכה וסגרה על התחתונה, כדי שחלילה לא ייכנסו לה גרגירים לפה כשהיא צוללת במהירות עצומה מתחת לחול, חומקת בין הידיים של חובב הטבע המגושם.
האבולוציה חוללה פלאים בדיונה. לימדה את העכן הגדול לזחול בדילוגים כדי להתקדם במהירות על המצע הטובעני. לימדה את תלום הקשקשים המדברי לעשות פוזה מאיימת של קוברה, שכולם יחשבו שהוא באמת מסוכן. או את העכביש הענק, שהתגלה כאן ואפילו שם עברי עוד לא נתנו לו, להתחבא בסליקים מוסווים היטב עם דלת סתרים מתחת לשכבת החול העליונה. האבולוציה הכינה את יושבי הדיונה כמעט לכל צרה שלא תבוא, אבל שום דבר לא הכין אותם למטמורפוזה של עמיר אידלמן.
כשנוברים קצת בעבר של אידלמן, שניהל את בית הספר שדה בשדה בוקר בין 1977 ל 1980 מוצאים שירה: "לקחתי פעם קבוצה של סוקרי סביבה שבאו מטעם 'קול אמריקה', צוות חוקרים, והעליתי אותם להר גבים", כתב פעם. "המקום הזה", אמרתי להם, "מדהים. יש לשמור עליו". ניגש אליהם אחד מהם, אמר לי:'לא מדבר אליי'. עשינו סיבוב גדול, הבאתי לפניהם את טובי המרצים. והאיש ההוא חזר אליי ואמר:"אז מה יש פה, בעצם?". צריך להבין. הר גבים הוא ערך. הנוף הוא ערך. ציפור על עץ גם היא ערך".
ופתאום הוא מוביל קבוצה של 30 קבלנים לתוך הדיונה, ופתאום רק לחול יש ערך, והוא נמדד בשקל לטונה. בתחילת ההפגנה עוד ניסה אחד מאנשי רשות הטבע והגנים לדבר אל לבו. "אוי", נזף בו אידלמן, מכר ותיק, "אתה מדבר כמו החברה להגנת הטבע, לא כמו עובד רשות". זה היה אמור להישמע כעלבון. אנשי החברה נחשבים לרחפנים, יפי נפש מנותקים מהמציאות המורכבת, בעוד מפקחי רשות הטבע והגנים, כעובדי מדינה, אמורים לייצג את כלל האינטרסים של הציבור, לא רק את הקפריזה התורנית של הירוקים. וזה מוזר שהעקיצה הסרקסטית הזו באה דווקא מפיו של אידלמן, שהוא חבר עד היום בוועד המנהל של החברה להגנת הטבע. מעניין מה חבריו להנהלת החברה היו חושבים לו עמדו שם עם שלטים באותם צהריים בצומת.
כשהוביל את הסיור אחד המפגינים, יובל קטנר, לא התאפק. "אני לא יודע אם אתה זוכר אותי", אמר לו, גבוה, נרגש, "אבל אני זוכר אותך טוב. אתה הדרכת אותי בבית ספר שדה בשדה בוקר. אתה היית המורה שלי. אתה זה שלימדת אותי לאהוב את הטבע. איך הלכת לי עמיר?".
הבעת הסימפטיה שלרגע אחזה באידלמן למראה תלמיד ותיק, התקשחה באחת. "הוא כל הזמן נכנס בי - אתה חרא, אתה עוכר ישראל - לא נתן לי להשחיל מילה", הוא מתרעם בדיעבד. "הייתי צריך לומר לו שילך קיבינימט, אבל לא עשיתי את זה. הוא הרתיח אותי ולא הייתי מסוגל".
הם חושבים שמכרת את נשמתך.
"הרבה פעמים אנשים שחושבים שהם מבינים לא ממש מבינים, כל אחד רואה רק את העובדות שלו. הכי קל להתנגד לתוכנית של מחצבה כי זה מפר את הטבע ואת הנוף הטבעי. לבחור את האלטרנטיבה בין לשמר דיונה של חול לבין תערובת בטון זו החלטה נורא חשובה ולא פשוטה. אתה משנה סדרי בראשית - היתה דיונה ועכשיו היא בתוך הקיר של הבית. השאלה היא תמיד שאלה כלכלית. בחברה להגנת הטבע למדתי את זה בפעם הראשונה כשאמרו לי או שאתה קונה טנדר או שאתה עושה עוד קורס מדריכים. אתה מקריב את מה שפחות יקר לך.
"אם אתה אוהב את הדיונות עדיף שלא תדע את העובדות - תילחם ושלא יעניין אותך שום דבר. אבל אנחנו עובדים בעולם של תכנון ומוסדות תכנון. כולם אומרים פיתוח בר קיימא - אתה לא רוצה לגזול מהדור הבא את המשאבים - אבל אתה צריך לדאוג לדור הזה. לבעיית המחצבה יש פתרון מדהים - תפסיק לבנות ולסלול. אנשים צעקו שם:"אתם מוכרים את החול לקבלנים". למה, זה רע? אדוני, אתה חי בבית. הקבלנים הופכים לדבר נוראי, אני לא מבין למה. לא מוכרים את הדיונה לקבלנים, מוכרים אותה לאנשים".
מסע הלוויה יצא מעט אחרי 12 בצהריים מזרחה, לכיוון החולות. השיירה, ובראשה רכבי הקבלנים המפוארים, חצתה את כביש הערבה והמשיכה בדרך עפר לכיוון הגבול עם ירדן. המפגינים, עדיין מנומסים, קיפלו את השלטים והשתרכו אחריה. עמדתי וספרתי את הרכבים. היה כמעט תיקו. 30 ומשהו רכבים של קבלנים, 20 ומשהו רכבים מלאים יותר של מפגינים, פלוס טרקטור עם עגלה. בכוחות סוס הם אכלו אותנו בלי מלח. מובסים עם מורל גבוה הקיפו המפגינים את אידלמן ואת הגברת מהמינהל ולא נתנו להם להוציא מילה.
התחיל השלב הילדותי שבלעדיו אף הפגנה לא מצדיקה את עצמה. מהר מאוד גובשה פשרה: רועי טלבי יישא דברים בשם המפגינים והגרבילים, ואז תינתן לאידלמן ולגברת מהמינהל ההזדמנות למנות בנחת את יתרונותיה של הקרקע המובטחת. פה ושם היו עוד צעקות, אבל בסך הכל מכירת החיסול התנהלה כסדרה. קבלן אחד שהתחיל להשתעמם מהרעש שעשינו היה בטוח שגם אני, כמוהו, מהשפויים, והתחילו הדאחקות. "אלף שקל, אני אומר לך. אלף שקל לכל אחד, והם מסתלקים מפה תוך שנייה, תאמין לי".
33 קבלנים השתתפו בסיור הזה, על פי ההודעה שהוציא המינהל. ועכשיו כל אחד מהם עושה את החשבון שלו. אף אחד לא להוט לצאת למכרז, חוץ מהמינהל. מצד שני אף אחד גם לא מוכן לצאת פראייר ולהשאיר את החול למתחרים, אם ממילא הדיונה מועדת להריסה.
"אפילו המחצבה 'אבן וסיד' היו בסיור וקנו את החומר", מסביר הקבלן עודד מל את הדילמה. "הם מנסים לתפוס את המקל משני הקצוות. אין להם שום בעיה לתת הצעה גבוהה על הדיונה ואם הם יזכו הם לא יפעילו את המקום וישאירו אותו סגור ויעלו את החול במחצבה באילת. בשנה האחרונה הם כבר העלו את מחירי החול באילת בקרוב ל 60%-70% ואנחנו קונים כי אין מה לעשות. הם יודעים שלהמשיך למשוך חול מדימונה זה עלויות מטורפות עבורנו".
ומה עם הצד האקולוגי?
"אני גר באילת ואני מגדל ילדים בעיר הזאת וגם אנחנו נהנים להגיע לדיונות. אבל אני לא יודע איזה שיקול קודם למה. בעלי חיים נדירים וכך הלאה. גם הצד האקולוגי חשוב, לא צריך לגרוס כל פיסת קרקע". אילת לא תסתדר בלי זה?
"היום מסתדרים עם החול - בולעים את הצפרדע, מקרקרת בבטן אבל אין ברירה. האם אפשר להסתדר בלי זה? כן, אני חושב שאפשר. אם נשקלל את העלויות הלא כלכליות, שאתה פוגע באזור טבעי ובשטחים ירוקים, אני לא יודע איך מתרגמים את זה לכסף אבל כנראה זה לא שווה את זה. אבל מצוקת חול יש. אני אומר את זה בתור קבלן. המחיר היום באילת בהשוואה לאזורים אחרים הוא פי שלושה לפחות. אני לא יודע האם המכרז יוריד, אבל הוא יעמוד על פי שניים". אז אתה הולך להתמודד? "אני מעריך שכן. רק אל תגדיר אותי כעוכר ירוקים ושטחים טבעיים. רצה הגורל שמזה אנחנו מתפרנסים".
בינתיים מתבצרים שני הצדדים בדעתם, כשהקבלנים בתווך. דוקטרינת "אתה לא תגיד לי, למה מי אתה בכלל" עובדת כאן שעות נוספות. המינהל מוכר כי הוא יכול, הירוקים לא מבינים למה ההתלהבות הזו לחרב לאלתר שליש מהדיונה, כשברור שאפילו החול הזה יספיק לכל היותר לחמש- שש שנים, והעתודות במחצבה באילת מספיקות בינתיים לכל העיר. גם הצעת הפשרה הלא רשמית של המינהל - להסיר את התנגדותו לשמורת טבע על השליש האמצעי של השטח בתמורה לכרייה בשליש הדרומי -
מתקבלת שם בבוז.
"אני אומר, הלכה המכסה שלכם," אומר רועי טלבי. "שני שליש כבר לקחתם, עכשיו את השליש האחרון אתם רוצים לחלק שוב בינינו? הדעה שלי קיצונית. אני גרגיר אחד לא נותן להם. אני הולך להיכנס לכלא. למה? כי אני נלחם על פינאטס. האדם נישל שני שליש מחולות סמר? השליש האחרון לטבע ולחובבי הטבע. שלושה גורמים נלחמים על החולות? כל אחד מקבל את השליש שלו. עכשיו זה השליש שלנו. זה לא שיש לי תחליף. לקבלנים יש תחליף. עכשיו נשאר לראות מה המועצה תגיד. אם היא תישאר איתנו או תרים ידיים".
השבוע (ג') כונסה ישיבת חירום על ידי הצוות המתכנן במשרד הפנים. אותו צוות שהמכרז יצא לדרך מתחת לאפו. בישיבה הזו הלך והתחוור יותר ויותר שהמינהל לא כאן כדי לתת דין וחשבון למישהו. סיכם נציג אחד המשרדים הממשלתיים שנכח שם: "הצוות שלנו הוקם כהחלטה של הוועדה המחוזית והוא היה אמור ללוות את התוכנית הזו ולבחון חלופה לכריית חול ושימושים נוספים לאחר הכרייה. בישיבה הזו היינו אמורים לקבל תשובות. עברנו על הרעיונות שהצענו ובדקנו איפה זה עומד."
אבל לא נבחנו האלטרנטיבות שהצעתם.
"יש בזה משהו. המינהל היה אמור לבדוק במקומות נוספים וקיבלנו תשובות חלקיות. נושא ההעמקה במסגרת האזור שכבר נכרה אבל לא מיצו, לא היתה תשובה מספקת מהמינהל, והיינו רוצים לדעת אם אפשר להעמיק. חלופות נוספות של חול במקומות אחרים, למשל חולות נמרה, אתר שנמצא באזור מערבי לסמר ויש בו 500 דונם, ופתאום התגלה לנו כחלופה שאף אחד אפילו לא בדק, או חולות המחצבה שלא נבחנו לעומק."
עושה רושם שהמינהל לא ממש התייחס אליכם ברצינות וממשיך לעשות כראות עיניו.
"וזה חדש לך? הם אפילו לא שלחו את האדם הקבוע שלהם שגם באמת מכיר את הסיפור מקרוב. בסופו של דבר גם הפגישה הבאה שלנו נקבעה לספטמבר, אחרי שהמכרז כבר ייסגר. הוועדה הזו מראש לא קיבלה מנדט לשנות את ההחלטה בנוגע לכרייה אלא רק ללוות את התהליך ולחפש חלופות לעתיד."
עניין הצורך עלה? הם בכלל יודעים שבשטח אין בכלל מחסור?
"האמת שגם ממה שאנחנו שמענו מהשטח אין בכלל מצוקה, אבל גם המינהל וגם המפקח על המכרות טוענים שיש מחסור, ובסופו של דבר הם אלה שנותנים את המידע ומכריעים."
כשראיתי לראשונה את נווטת סיני בדיונה של סמר לא ידעתי את נפשי. הייתי בן 12 עדיין סקרן, ילד טבע עירוני בחופשה אצל בת הדודה בקיבוץ. יום אחד הרחקתי מעבר למטעי המנגו, מזרחה, אל הדיונה, לכיוון הגבול עם ירדן שבכלל לא הייתי בטוח אם אבחין בו, אם לא נקבר תחת החול. ואז פתאום ראיתי אותם. כתמי כסף מבהיקים מתרוצצים על גב הדיונה במהירות, כמו טיפות כספית שמישהו שפך ממדחום.
הלכתי בעקבות החיזיון המוזר הזה עד לפתח הקן, התקרבתי ואז סוף סוף ראיתי. אלו היו נמלים. נמלים מהחלל החיצון. כל אחת כסופה ומתכתית, קשוחה למראה, לגמרי לא מכאן. הייתי ילד טבע שחצן וחשבתי שאני מכיר את כל החיות, אבל על נמלי הכסף של חולות סמר איש מעולם לא סיפר לי. רק השבוע, אחרי ההפגנה, טלבי הסביר לי שקוראים להן נווטת סיני, שהן קרובות משפחה של הנמלים השחורות המהירות הגדולות המוכרות מהמרכז, ושחולות סמר הן קצה גבול תפוצתן הצפוני. אבל לך תהוון במינהל מקרקעי ישראל התפעלות של ילד. לך תרשום את העיניים הפעורות שלו בטאבו. לך תציג את הלב המתרחב להתנגדויות.
תחקיר: אריק וייס
נא להמתין לטעינת התגובות
