הילדה רוז משקפת את הכישלון שלנו
מפחיד לגלות שמפלצות מהלכות בינינו ונראות כמונו, ושלא תמיד אפשר להבחין בין טוב ורע
למשך מספר יממות היא לופתת אותנו, מרגשת אותנו, מחרידה ומצמררת באילמות תצלומה בעיתון, ובעוד מספר יממות היא תחלוף. תימוג כמו שורה ארוכה של עיניים שננעצו בנו לרגע, ננעצו בלבנו להיכרות קצרה ונסערת והתאיידו אל תהומות הארכיון, ארכיון הדרמות המקומיות.
בתפר שבין כוכב נולד 6, שהגיע לגמר, ובין הישרדות 2, שתיכף מתחיל, אנחנו עוצרים לחמול על רוז, לתהות מה רע אונה לה, לתמוה כיצד דבר כזה יכול היה לקרות. אבל עובדה שיכול. יכול. יכול היה לקרות וקרה. קורה שוב ושוב. קורה ברעש גדול כשנודע, וקורה חרישית עוד ועוד, מתחבא מתחת לרעשים ושגרת היום?יום. וזה הצמרור הגדול. זה הביעות הנורא.
כי רוז פיזאם, שבאוקטובר ימלאו לה חמש, מצטרפת למסדר הילדים שנפלו קורבן להתעללות בני משפחה או מכרים ושכנים. עוד ילדה במסדר הנופלים אל מתחת לקו הראייה של החברה, מסדר הילדים האילמים. למרבה הזוועה, מלמדת הכרוניקה של השנה האחרונה שרוז פיזאם היא לא אירוע חריג או נדיר. היא כנראה גם לא הילדה האחרונה שצעקתה לא נשמעה ושילדותה הושחתה, נשחטה.
מפת הפיגועים בילדים, היא מפת המדינה
שירותי הרווחה פועלים ללא ליאות, תחת עומס בלתי אנושי כמעט ובמידה גדושה של אנושיות ורצון טוב להגיע לכל פינה, לתת מענה לכל מצוקה של קטין. שירותי הרווחה פעלו, ככל הנראה, כשורה גם במקרה הזה. המשטרה הגיבה היטב ומהר, ככל שאפשר להתרשם.
אבל אלה גם אלה נכשלו במבחן התוצאה. הם נכשלים שוב ושוב. במבחן הזה אנחנו כולנו נכשלים שוב ושוב כשאנחנו נותנים לזה לקרות. קהי חושים, אולי אדישים, מסתגרים בפרטיות, מסתייגים מאחריות הקולקטיב.
מפת הפגיעות בקטינים, מפת הפיגועים בילדים, היא מפת המדינה. תופעה שאין לה איפיון של מקום או תרבות, של שפה או עדה. זה מפחיד. מפחיד לגלות שמפלצות מהלכות בינינו ונראות כמו כל אחד מאיתנו, שגבולות הרשע היטשטשו ושאין תמיד אפשרות להבחין בין רע ובין טוב.
מפחיד להודות שבקירות הבתים של שכנינו, על מדרכות הרחובות של ערינו, מהלכים נוכחים-שקופים הקורבנות הבאים. מפחיד להבין שלא נוכל כנראה לעצור את הפיגוע הבא בילד חסר הגנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
