פול ניומן - הנפיל האחרון
רון מיברג נפרד מהאיש היפה שגרם לו שוב ושוב להתייפח מול המסך. כותב על הקרח
זאת בחירת התפקידים שלו שמבלבלת. פרנק גאלווין. עורך דין אירי אלכוהוליסט שנקלע במקרה למשפט חייו. שחקן יהודי לא היה מביא לשרלוט רמפלינג הבוגדנית סטירת לחי כזאת. מייקל גאלאגר. סוחר משקאות בפלורידה שהופך לקורבן העיתונות בשל קרבתו המשפחתית למאפיה, מנצח אותה ומוציא דיבתה לראווה. יהודי לא היה מתנפל על סאלי פילד וקורע את חולצתה. פילד, אגב, אמרה בראיון שהתרשמה שקריעת חולצתה בברוטליות היה הדבר הקשה ביותר שעשה ניומן כשחקן. דונלד סאליבן. גבר מקשיש נידף וחסר כיוון, עם היסטוריה של אי נטילת אחריות לחייו. ג'ון רוני. מאפיונר אירי קשיש שמורה לרצוח ילדים כשאין ברירה. בקיצור, לא תפקידים שדסטין הופמן היה עושה.
הוא נולד לפני 83 שנים, פול לאונרד ניומן, בקליבלנד, אוהיו, בנו של בעל לחנות לדברי ספורט, וגדל בשכונת שייקר הייטס היהודית. השתתף בכ-60 סרטים, ביים חמישה, היה מועמד לאוסקר שש פעמים וזכה פעם אחת. עבור התפקיד שעשה ב"צבע הכסף" ב-86' בסרטו של מרטין סקורסזה מול טום קרוז, בו גילם, פעם שנייה, את אדי "המהיר" פלסון, שחקן ביליארד, המשך לתפקיד שעשה ב-61' ב-The Hustler.
בעצם זכה פעמיים, אם מונים את אוסקר התנחומים שקיבל ב-85' על מפעל חיים, אוסקר ששמור לוותיקים בשלבים מתקדמים של כימותרפיה. "זה ניטרל רגע גדול בשבילי", אמר אז ניומן, "חשבתי שכאשר אהיה בן 87, אחרי שמנעו ממני את האוסקר מ-52', יעלו אותי לבמה על אלונקה. ואז הייתי מושיט את ידי המצומקת, תופס את הפסלון ומקרקר:'תודה לכם, סוף סוף'". הוא לא הגיע לגיל 87. לדידו גם 83 היה הישג.
מה שמרתק בפול ניומן, והנושא נדון לא אחת, הוא שהצעיר המתולתל בעל תווי הפנים הקופסתיים, היה גבר די זעיר קומה ושרירי שלא הבשיל לגרסה המלאה של יפי תוארו עד שנות השישים שלו בערך. עיניו הכחולות היו אפקטיביות ושימשו כנשקו הסודי מהסרט הראשון, אבל פול ניומן של "פסק דין" המאוחר מאת סידני לומט, הופך ברכיים לפודינג הרבה יותר מניומן ב"חתולה על גג פח לוהט". כל הסרטים המוקדמים ההם בגופייה או בטי-שירט, עם החרון הקדוש של שטרסברג ותלמידיו, עם העיניים מושפלות והנעליים נשרכות על הרצפה כעדות לסערת נפש פנימית, לא מחזיקים מעמד היום.
מי עוד היה מוכן לגלם את ארי בן-כנען ב"אקסודוס", אם לא יהודי. הסרט צרוב בתודעתנו כצופי קולנוע במקום שבו נפגשה הציונות עם הוליווד ועשה לנו חם בכל הגוף. אבל אם מנכים מהסרט הענק, הארוך והרועש הזה, את הנקודה היהודית, נותרים
אינני יודע אם "אקסודוס" הוא זיכרון אישי בלבד, או שמא קולקטיבי לשכבת גילי, אבל זה היה אחד הסרטים שהורינו לקחו אותנו לראות כחלק מתוכנית הלימודים. במקרה שלי אמי, בקולנוע "הדר" בגבעתיים. מכל מקרי הרצח והאלימות המזעזעים שראיתי על המסך מאז, לא אשכח את קרן המתה, בחולצה לבנה, ואת הנשימה נעתקת. לכל אומה יש אסון קולנועי הסוקר את תולדותיה. לנו יש את פול ניומן. לעתים תהיתי האם היה ארי בן-כנען מתפתח לאריק שרון או ליצחק רבין, והאמת שאינני יודע. אם לגזור מהפוליטיקה האישית של פול ניומן האדם, יצחק רבין בריבוע.
פול ניומן, חולה סרטן ריאות, השתחרר מבית החולים לפני כחודש לביתו. נכתב שהוא מבקש למות מוקף בבני משפחתו, במיטתו, ולא בחדר מבהיק מלובן ומריח מחומרי ניקוי. שנה קודם לכן הודיע על פרישתו ממשחק. הגוף האתלטי הצטמק לתמציתו הגרומה. כבר עשור בערך שניומן גילם טיפוסים שהזיקנה האטה אותם ותעתעה בבריאותם. הוא היה אביו של קווין קוסטנר ב"מסר בבקבוק". לא אכחיש: הסרט הזה, שהוא זוועה בכל קנה מידה, גורם לי להתייפח כל פעם מחדש. כאשר רובין רייט הנהדרת ופאפא ניומן ניצבים יחד ומביטים באוקיינוס המרושע שלקח את קוסטנר? בכי תמרורים. פעם היה וולטר ברנן עושה את התפקידים הללו.
אחר כך היה ניומן אביו של אד הריס במיני-סדרה שפושעים עבריים תרגמו אותה ל"אימפריות נופלות" - צריך היה להיות "מפלי אמפייר" - על שתי משפחות במיין שאינן מרפות מהסכסוך ביניהן עד הקבר ומעבר לו. ג'ואן וודוורד, אשתו, עשתה שם תפקיד מרושע במיוחד, אבל לא היה להם זמן מסך משותף.
הוא היה גם אביו של דילן וולש ב"לא פראייר של אף אחד" המאלף, וכבר שם החל אור פניו להיות שקוף, שיערו הלבן שכב על ראשו בשארית כוחו והמצלמה של רוברט בנטון לא הרפתה מעיניו, ובצדק. יש סרטים שנתקעים בזיכרון בשל דקות ארוכות של מין סוער. "לא פראייר של אף אחד" בלתי נשכח בשל חצי השנייה שבה מרימה מלאני גריפית את הסוודר כדי לשמח גבר זקן: פול ניומן. לא רק ניומן שמח. גם אני.
לוודוורד, יפהפייה דרומית, היה נשוי מ-58' (בסיבוב הראשון היה נשוי לג'קי וויט). יש להם שלוש בנות ופעם היה גם בן. זוג שנשאר יחד 50 שנה הוא גם פנומן וגם מסגיר קרבות מחדר לחדר וצלקות עמוקות.
זו אינה משימה פשוטה וזוגות רבים מרפים ממנה. כאשר שאלו אותו ב"פלייבוי" כיצד הוא מסביר את המונוגמיות שלו, הנחת עבודה שניומן לא סתר, הוא ענה: "אם יש לך סטייק בבית מדוע שתרצה לצאת לאכול המבורגר בחוץ?". הדברים נאמרו בחיבה גדולה, אבל זה לא אומר שוודוורד אהבה אותם. היא התנגדה לרעיון שאנשים יתייחסו אליה כמו ל"בשר של פול ניומן". ניומן הבין את המעידה ומיהר לתקן: "היא כמו יין בורדו קלאסי בציר 62'. לא, בציר 59' מתיישן טוב יותר בבקבוק".
השנים לימדו אותם לרצות אחד את השנייה. לכן הוא הלך איתה לבלט ולתאטרון והיא הצטרפה אליו למירוצי המכוניות שבהם השתתף. "זה לא היה קל", אמר ניומן בראיון למורין דאוד מה"ניו יורק טיימס" לפני שהפכה לפובליציסטית המושחזת ביותר בעיתון, "ארזתי ועזבתי את הבית כמה פעמים אבל אז גיליתי אחרי עשר דקות שאין לי לאן ללכת. ג'ואן ואני חיים בין שני עולמות ואיננו מקובלים באף אחד".
רוברט רדפורד תרם עדות על מצוקתו של הסקס סימבול שלא ידע שהוא כזה. "אם מסמנים אותך כסמל מין, ההיגיון אומר שאתה שחקן לא טוב. אנשים לא אוהבים כאשר מישהו הוא יותר מכפי יכולת הקיבול שלהם".
הוא מת בביתו, בווסטפורט, קונטיקט, הצנטרום הוואספי של ניו אינגלנד, ולא הספיק לראות את העלים מתחלפים בסתיו, באותו גוון חלודה וארגמן שתיירים נוסעים חצי עולם לראות. בשנה שעברה פתחה משפחת ניומן מסעדה צמחונית-אורגנית קרוב לבית, חוליה קולינרית נוספת במפעל ההאכלה המונומנטלי שלו. עסקיו מנוהלים בידי בני משפחתו, וכאשר היה פעיל היה ניומן מופקד על הצד היצירתי.
מתוך הכבוד העצום שהיא רחשה לו ושאותו הרוויח ביושר, חוץ מצהובוני הסופרמרקט המנוולים, התקשורת לא הפריעה לו בימיו האחרונים. זה לא היה נעים לעמוד בתור לקופה ולראות על השער של ה"נשיונל אינקוויירר" צילום מזעזע של ניומן, שאפילו אינך יודע מה עשו לו כדי שייראה כה רע.
עוד לפני שבראד פיט, שון פן ואחרים חשבו על דרך להחזיר מעט לצופים שהפכו אותם עשירים ומפורסמים, היה פול ניומן עמוק בצדקה וגם הפשיל שרוולים והכניס ידיים לבוץ הפוליטי. הוא צעד עם מרטין לותר קינג. הוא תמך במועמדותו של רוברט קנדי עד שנרצח והעביר את תמיכתו ליוג'ין מקארתי, אחד ממועמדי הדמוקרטים ב-68'. הוא היה קולני, מעורב, ציר ועידה, וניצחונו של ניקסון והעמקת המעורבות בוייטנאם הדיחו אותו לפעילות והתבטאויות שהציבו אותו במקום ה-19 ברשימת אויביו של ניקסון. מקום מכובד לכל הדעות.
חייו של שחקן קולנוע פעיל ונחשק אינם מופת לאבהות, כפי שמעידים מקרים רבים, ובנו סקוט ניומן לא הסתדר עם סגנון החיים הצועני של אביו. סופו של הסיפור העצוב הזה, מוות ממנת יתר של ניומן הבן, היה אסון ששינה את חייו של ניומן האב והביא אותו להיות פעיל בתחומים הקשורים למלחמה בסמים ולצדקה בכלל. ניומן חש אשמה במותו של הבן ונשא אותה בתקווה שהפעילות הציבורית תכפר על חטא ההזנחה.
שחקנים מעטים בלבד מצליחים לנהל קריירה שהמעידות בה, הבחירות השגויות, הסרטים הרעים והתפקידים הנלעגים, כה מעטים כמו אלה של פול ניומן. כאשר אתה בודק בקפדנות את הסרטים שבהם השתתף, כמעט תמיד בתפקיד הראשי, אתה נתקל בכמה גרוטאות לא משכנעות מתחילת דרכו. סרטים בימים שהקולנוע עדיין חיפש את דרכו בין המהמורות הפוליטיות של שנות החמישים. אבל משנות השישים ואילך, בחירותיו של ניומן ושיקול הדעת שהפעיל מעוררים השתאות.
אפילו אסונון נלעג לכאורה כמו "המגדל הלוהט", שהיה ונשאר בכיר הסרטים בז'אנר הזה, אינו מצליח להטביע את ניומן בתפקיד הארכיטקט שבנה את המגדל הגבוה שהקבלנים חסכו בהקמתו. עם סטיב מקווין מולו, בתפקיד מפקד הכבאים, היה זקוק ניומן להרבה כישרון כדי להינצל. מקווין היה ידוע כמי שניקה את המסך מתחרות בתנועת ראש חסכנית. יול ברינר, למשל, לא הפסיק לבכות כיצד גנב לו את "שבעת המופלאים". בדו קרב העיניים הכחולות אף אחד לא ניצח. זהו תיקו נדיר, מקווין-ניומן.
מקווין מת מסרטן ב-80' והוא בן 50. שניהם, הוא וניומן, היו חובבי מירוצים מושבעים - מקווין היה אופנוען ברמה מקצועית שהשתתף במירוצים קשים, ואילו בשנות השבעים הפך ניומן לנהג מכוניות מירוץ מקצועי והתחרה עד לפני שנתיים כמעט. ניומן גם התעקש לבצע את הפעלולים בעצמו. כאשר הפעלולן ב"קיד וקסידי" התלונן בפני הבמאי ג'ורג' רוי היל על פעלול מסוכן על אופניים, ביצע ניומן את הפעלול בעצמו.
"קיד וקסידי" נחשב כנקודת מפנה בקריירה של ניומן ורדפורד וכסרט הראשון המקדש את הזוגיות ההטרוסקסואלית הגברית האמריקנית, זו שבהמשך היו מי שנתנו לה פרשנות הומו-ארוטית. כאשר התגרה ג'יימס דין בניומן בבית הספר למשחק ואמר לו "נשק אותי", ענה לו ניומן, "לא כאן".
מעריצי "קיד וקסידי" המיינסטרימי מעדיפים להתעלם מ"איזי ריידר" החתרני שהופק באותה שנה. בזמן שדניס הופר ופיטר פונדה צילמו מחוץ לממסד והקיפו את עצמם במוזיקה רלוונטית לתקופה, מטביע הלהיט הסכריני "טיפות גשם נופלות על ראשי" מאת ברט בכרך, את "קיד וקסידי" שבעיניי אינו רגע קולנועי גדול של ניומן. "השופט רוי בין" של ג'ון יוסטון היה רגע קולנועי גדול בהרבה. סרט איקוני ומיתי שאף אחד כמעט לא ראה.
אימפריית הגורמה העממי Newman's Own התחילה במקרה. "גורמה עממי" היא הגדרה שלי, משום שאף רוטב מבוקבק לסלט אינו יכול להתחרות עם ויניגרט ביתי שחומרי הגלם המשובחים שלו נטרפו ביד קלה ומיומנת. ניומן תפש את עצמו כסועד עממי שואף לאיכות, שום דבר מגונדר מדי, ובמסעדות שבהן אכל ביקש שלא יתבלו לו את הסלט הירוק. זה עובד כאשר אתה פול ניומן ופחות כאשר אתה לא.
במקום הרוטב נהג לבקש לשולחן שמן זית, חומץ, פלפל שחור וחרדל, והכין את הוויניגרט בעצמו. ב"איליינ'ס" המיתולוגית בניו יורק, שם סעד בחברת ידידו ושכנו אי. איי. הוצ'נר, שאל אותו הוצ'נר - שבין השאר הוא הביוגרף של המינגוויי, מחבר ספר רע במיוחד על הרולינג סטונס ורומן בשם "האיש שהתגורר בריץ" - מדוע לא יגלגל את הרוטב הטעים לעסק קטן, לבדוק את השוק.
כמובן שהעניין נשכח ושב ועלה בחג המולד 80', כאשר השניים היו במצב הצבירה החביב עליהם, בגילופין, והחליטו לערבב כמות גדולה של רוטב בגיגית. את הרוטב לסלט חילקו לבקבוקי יין אותם פקקו, עטפו וקישטו בסרטים צבעוניים ונתנו אותם כמתנת חג לחברים ושכנים בווסטפורט, העיירה שניומן והוצ'נר שכנים בה. התגובות היו נלהבות וכעבור מספר חודשים צרו על ביתו בן 200 השנים של ניומן מנהלי מעדניות בסביבה בבקשה לאספקה סדירה של רוטב לסלט.
פול ניומן היה הרבה דברים, אבל לא מישהו שדרכו רצה אצה לו. הוא אהב לקחת את החיים בשופי, חוץ מאשר בזמנים שבהם היה על מסלול מירוצי המכוניות. הוא אהב את המרפסת, הכיסא, האח המבוערת וכוס יין. וחוץ מזה, הוא היה שחקן קולנוע ולא יצרן מזון. גם החישוב שעשו לו, כמה צריך לעלות קו יצור מסחרי לרוטב, כולל המפגש הבלתי נמנע עם הרשויות לקבלת האישורים הנחוצים, גרם לו לאבד עניין.
אבל בירכתי התודעה הבהב נושא שהיה חשוב לו. כסף לצדקה. תרומות לנושאים הקרובים ללבו. 400 אלף דולר מאוחר יותר, מפעל, מפיץ וגיוס בני המשפחה, פרש המותג של ניומן כנפיים והתנחל על מדפי הסופרמרקטים ברעש גדול. אם כבר ניצול ציני של המוניטין שלו ותהילתו ככוכב, אז עד הסוף.
ההחזר הכספי היה מיידי ומהר מאוד התברר ששם המותג לבדו אינו קומוניקטיבי דיו, וכי על ניומן להסכים להדפיס על התווית את הפנים שהשיקו עשרות סרטים. התוצאה היא שאם אתה מסתובב היום בסופרמרקט אמריקני ממוצע אתה נתקל בגרסאות רבות - יש יאמרו משעשעות - של פרצופו המוכר של פול ניומן. חלק מאויר, חלק מצולם, כולן בחזות ליצנית מחופשת. יש את סדרת הרטבים לסלט בבקבוקים רחבי המותניים, כאשר על כל רוטב דיוקן שונה של ניומן. יש את סדרת הפופקורן, לימונדה רגילה ולימונדה מאשכוליות אדומות, רטבים לפסטה שהרגו ניסיון שיווקי דומה של פרנק סינטרה, סלסות ולאחרונה, עניין של טעות ניווט, יין אדום ולבן העושים עוול לטעמו הטוב בדרך כלל של ניומן.
ניתן להבין מדוע רצה להיכנס גם ליין, אבל יין הוא יותר מלסחוט ולערבב. במותגים ששטח האריזה שלהם גדול יותר, כמו שקיות צ'יפס פחות שומני מהנורמה האמריקנית, גייס ניומן להופעה משותפת את אשתו ג'ואן, בפרשנות זחוחה לציור המפורסם "גותיות אמריקנית". הניהול השוטף הופקד בידיה של הבת נל, והיא מופקדת על הצד העסקי. המפעל הפילנתרופי הזה מגלגל מאות מיליוני דולר בשנה ופול ניומן לבדו, חוץ משותפיו, תרם 220 מיליון דולר. זה לא היה מציל את שוק ההון אבל עזר לבני נוער רבים לעלות על הדרך הנכונה.
הקטע היצירתי ששעשע אותו היה כתיבת הטקסט על תוויות של מוצרים חדשים. מכיוון שלא ניסה למכור בכוח דבר והכסף לא היה מיועד לכיסו, הטקסטים זחוחים, היתוליים ומדברים על הנצלנות הפושעת של בני ניומן לכייס את הקונה כדי להעביר את כספו לנצרכים.
בימים של תורמים אימתניים כוורן באפט וביל גייטס, ניומן לא שיחק בליגה של הגדולים, אבל זה העיקרון שמעיד על האיש המיוחד הזה שתמיד חיפש גישה מיוחדת משלו לחיים. ידידו רוברט רדפורד - "הוא לא חברי הטוב ביותר!" הבהיר ניומן באחד הראיונות המעטים שהעניק - הצעיר ממנו בעשר שנים, אינו יכול להסתיר את העובדה שהרעיון להפוך את המותג הפסטיבלי "סנדאנס" לאחד מהקטלוגים המחרמנים והנחשבים ביותר להלבשה נשית, תכשיטים, ריהוט לבית, כלי מטבח וכדומה, הכל ברוח פסאודו-אינדיאנית, גלגול רהיטים ישנים לחדשים וכדומה, מקורו במפעלות ניומן.
גם רדפורד מעלה לא מעט תרומות לתחומים הקרובים ללבו, אבל לא רק שקנייה ב"סנדאנס" היא עניין יקר להפליא ולעתים מקומם; רדפורד, שמינן את עצמו להופעות נדירות בלבד בקולנוע והתמקד בבימוי, וגם זאת במשורה, אינו עשוי מחומרי החיים הנדיבים והפריכים של ניומן. הידידות ביניהם נותרה שרירה וקיימת ובאה לביטוי בסדרה "האיקונוקלסטים" שהופקה בערוץ "סנדאנס", שאחד הפרקים שלה תיעד מפגש בין רדפורד לניומן.
אבל האג'נדה של רדפורד פרטית וכמעט מסתורית בהשוואה לג'סטות הרחבות והנדיבות של ניומן. ההבדל הזה נרשם גם בסגנונות המשחק שלהם. ניומן הוא תוצר לא אופייני של בית הספר למשחק של לי שטרסברג וחבש את כיסאות בית הספר בניו יורק יחד עם מרלון ברנדו, ג'יימס דין, קרל מאלדן, אילי וולך, קים הנטר ואחרים. רדפורד לקוני, מופנם ומסוגר כשחקן, איפה שניומן היה מביא יציאות קולניות ואקספרסיביות כמו חבריו לשיטה.
כאשר התבקשו שחקנים ובמאים שעבדו איתו לתאר את תכונתו הבולטת של פול ניומן, הם אמרו "הגינות". היתה לו נטייה ילדותית למתיחות ולבדחנות במהלך ההפקה, שום דבר לא מעליב. אבל הוא היה הגון. ג'נטלמן. לא התפרפר. לא ניהל רומנים עם השחקנית הראשית. לא הסתגר בקרונוע שלו עד שעננים כיסו את השמש ושרף יום צילומים. הוא היה המקצוען המושלם. לא היה זקוק לשלושה ימים כדי להבין את המוטיבציה של התפקיד.
יותר מאחרים, הוא רצה לתת את מיטבו, לגמור בזמן ולחזור הביתה. כאשר הסתייע, העדיף לשחק עם אשתו או לביים אותה והאהבה העצומה שחש כלפיה היתה קשורה למחשבתו שהיא שחקנית טובה ממנו בהרבה וכי ויתרה על קריירה מופלאה כדי להעניק לו את החופש לשחק. וודוורד סיפרה בראיון על שנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי ועל "קרב קשה" לתחזוק הנישואים.
בחייו הפרטיים העדיף בירה צוננת על המרפסת ומיני תעלולים שכונתיים עם ידידו הקרוב הוצ'נר. מצד שני, מעטים השחקנים שהיו מעורבים פוליטית כמוהו, מעורים באקולוגיה, נדיבים עם כספם ובקיאים באקטואליה כדי להביע דעה אינטליגנטית. "הוא בעיקר אוהב ליהנות", אמר עליו רדפורד, "תוחלת הקשב שלו היא כמו של ברק". היו לו חברים מעטים ורבים שטענו שהם חבריו. הסופר גור וידאל נחשב חבר קרוב. עולמו של וידאל היה קרוב יותר לזה של טנסי וויליאמס מאשר לחיי המאצ'ו של ניומן, אבל החברות היתה חזקה.
שחקנים מעטים זוכים להזקין בכבוד בקולנוע. אם החלו חלילה כשחקני פעולה, התפקידים נגמרים להם מהר, כמו הקריירה. חלקם פורחים ומתים צעירים. אחרים, כמו מיקי רורק, עושים תפקידים מופלאים והופכים לאויבים הגדולים ביותר של עצמם ומחכים לקאמבק. פול ניומן הוא מהמעטים שהלכו והשתבחו עם הזמן. החיים במחיצת עצמו כסימבול מיני, חנקו אותו והאמת שהוא לא חיפש בטי-שירט לבנה והדוקה מה שברנדו חיפש. הוא לא השמין. לא רזה. לפעמים נדמה היה שרגליו הופכות דקיקות ושבירות יותר וצעדו כבד. פניו איבדו את הזוויות החדות. העור הזקין כגוויל מגילה שזוף. העיניים דהו מעט.
הוא סיפר על מקרה שבו הלך ברחוב בניו יורק ובחנות ניגשה אליו בחורה צעירה שהציגה עצמה כיצאנית ואמרה שממנו לא תגבה סנט. היא חיכתה לתשובה. "אתה חושב כיצד תשחק רגע כזה", אמר אחר כך ניומן, "אתה רוצה לשלוח אותה לדרכה עם אמירה קלאסית, עם סטייל, משהו שקרי גרנט היה אומר, או קלינט איסטווד. ומה יוצא ממני? לורל והרדי".
לעתים נדמה שאת סרטיו הטובים ביותר לא ראה אף אחד. כמו "סודות אפלים". ניומן הוא בלש פרטי מזקין המתגורר באחוזתם של חברו הגוסס מסרטן (ג'ין הקמן) ואשתו (סוזן סרנדון). סיפור לא פתור בעברם של הזוג גורר את ניומן להרפתקה סבוכה המזכירה עלילה אבודה של ריימונד צ'נדלר. כל הזמן הזה, כולל לילה אחד של חולשה עם סרנדון, מצליח ניומן לשמור על האינטגריטי שלו כחבר. הוא יעשה הכל כדי להגן על ידידיו.
בשבועות האחרונים נמלאו המדפים הווירטואליים של אמזון במהדורות חגיגיות, משופצות, מורחבות ומיוחדות של סרטיו. ל"המורד" (COOL HAND LUKE) הגיעה הוצאה מחודשת גם אלמלא מחלתו של ניומן. זהו אחד מסרטיו הטובים וניומן עושה בו תפקיד שמצליח לכבות את הברק התמידי בעיניו. מנגד, הוצאה מחודשת של "אקסודוס" אינה הכרחית, אבל גם האסון הזה נפל עלינו.
במרחק קטן מווסטפורט, באחוזת המשפחה במסצ'וסטס, נלחם טדי קנדי על חייו. ניומן היה תומך מושבע של שני אחיו המתים של קנדי, אך בניגוד אליו הוא לא הבטיח להיות במושב הבא של הסנאט, או בסרט הבא, או בטקס ההשבעה של הנשיא הבא ב-20 בינואר 2009.
להוליווד יש יכולת מוזרה להצביע על הנפיל האחרון שהלך לעולמו איפה שכל בר דעת וחובב קולנוע יודע שהנפיל האחרון כבר איננו. אבל כאשר חושבים על זה, פול ניומן, לפחות מבחינת גילו והקריירה שלו, היה הנפיל האחרון. האחרון שנפל לפניו היה צ'רלטון הסטון, שמייקל מור עזר לבזות. סגנון חייו של ניומן, אהבת הביתיות שלו, שתיקתו המתמדת והתכנסותו לעת שקיעה, לא העניקו לאף אחד עילה לומר עליו מילה רעה. כשחקן, כמעט לא עשה צעד לא מחושב. כאדם, הוא נתן מעצמו כפי שלא נתן אף שחקן לפניו. זה יותר מאשר מספיק להבטיח שהשינה הגדולה שלו תהיה גם שינה טובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
