שח–רחוק
שיחת טלפון במכשיר חוגה עם אפרכסת כבדה כפולחן טקסי וכאנקדוטה יהודית
בשביל משפחה אתאיסטית, שהמסורת היהודית היא מבחינתה פולקלור בלתי מחייב בעליל, המשמעות היחידה של ארוחת חג היא זו שמעניק לה האירוע המשפחתי הגרנדיוזי, על שלל הדמויות הציוריות והאווירה השבטית הייחודית השורה בו. ואם נבצר ממנה להיות אירוע משפחתי הרי שהיא בעצם לא חגיגית.
זו חוויה חלוצית, אולי ציונית. היינו חוד החנית. הראשונים ולעת עתה היחידים שהיגרו לישראל. "עלו," אם מתעקשים על מינוח אידיאולוגי שמעטיר ספין שמנצנץ בהאדרה עצמית. אלא שברמת השרון של אמצע שנות ה-,70 ה"עלייה" הזו לא הביאה מוניטין ולא כללה את הזכות לברור בין כמה הזמנות מפתות להתארחות בארוחות חג משפחתיות בשכונה.
גם "שכונה" כבר הייתה מושג שהחל להתפורר, לפחות שם, ברמת השרון, שהייתה אז בעיצומו של תהליך שדרוג מואץ ממושבה מנומנמת לפרבר יוקרתי. כל משפחה והכלבלב חושף השיניים שלה, שפרדסיו ושדות תותיו מתכסים שורות-שורות של קוטג'ים זהים המתאכלסים בנציגי המעמד הבינוני שקומתו הולכת וגובהת.
ואחרי ככלות הכל, לא איבדנו את יקירינו באושוויץ ולא נמלטנו מאימת הפוגרומים בהרי הדובדוב. לא נדחפנו למטוסי תובלה בחסות החשכה על ידי סוכן מוסד שבמשך שנים סברנו לתומנו שהוא קצב שחובב פעילויות נוקטורניות מסתוריות ונוטה להתלחששויות בסמטאות. לא הושלכנו למעברה ולא ידענו מצוקה נראית לעין וניתנת לכימות. סתם היינו תלושים. אולי משוגעים.
כבר באותם ימים טרום גלובליים, כשאמריקה לא הייתה זהות נחשקת אלא תו תקן לאיכות של מכשיר חשמל, להשאיר את אמריקה מאחור לא היה עניין של מה בכך. זה דרש סוג של הסבר. הסבר בדרגת נימוק משכנע. ציונות? כל הכבוד וכל זה, אבל דרכון אמריקני בשידה היה אמתלה מצוינת למכור גלביות עם הגיס בקווינס, לא להירדם פה מול תמונה מטושטשת של “פסוקו” בשחור-לבן, בתום אינספור כיוונוני אנטנה חסרי תוחלת בניסיון להיטיב את הקליטה בשעת חמסין.
שיחת טלפון במכשיר חוגה עם אפרכסת כבדה הייתה עניין יקר שחייב התגברות על מכשולים טכניים לא מבוטלים. אפרכסת טלפון במהלך שיחת חוץ הייתה משהו שאנשים התגודדו סביבו. והאפרכסת עברה מיד ליד,
השמחה נבעה מהעובדה הפשוטה שמדברים. שמצליחים לדבר, למרות המרחק. זה היה צעד גדול לאנושות. וכדרכם של הישגים פורצי דרך, אופיו שברירי. הקו היה חלש, נטה להתמוטטויות. עוד ועוד קולות התיישבו עליו והצטלבו בקולותינו, בליל קקפוני של קולות אובדים, שהיה לעיסה בלתי ניתנת להתרה רגע אחרי שעוד הספקנו לשמוע, או שדימינו לשמוע - “שהמתנות בדרך, הן בדואר, ועד חנוכה הן תגענה.”
פה ושם איחדנו כוחות בליל הסדר. לא בראש השנה. המשפחה האמריקנית עלתה על נתיב ההתבוללות. קומוניסטים לשעבר שהתפכחו בעקבות חשיפת זוועות סטאלין או ציד המכשפות של מקארתי ואימצו זהות של אינטלקטואלים, אמריקאים ליברלים, שוטמי ניקסון מהמעמד הבינוני־גבוה. הם היו יהודים, בזה אין שום ספק. גם בעיני עצמם וגם בעיני המתבונן. לתומי סברתי שהם גם עשירים, למרות שזה היה נכון רק למונחים הישראליים של אותם ימים. ואת ממונם סימל יותר מכל ריח בית סביי בפרבר אמיד של די.סי.
הריח הצונן והיבש של מיזוג מרכזי מכה באפי, מהול ברטיבות החמימה והסמיכה של הלחות שבחוץ, ספוגת ניחוחות הצמחייה העבותה והמיוזעת, שפולשים לחלל הבית מבעד לדלת הפתוחה כשנכנסים פנימה. לא היה אז בארץ כדבר הזה, מיזוג מרכזי. לא רק המשפחתיות הייתה מעבר להישג יד, גם האמריקניות בכללותה. אמריקה של סביי הייתה אז מקום שהגיה את דלותנו המאובקת באור אכזר וצבעוני שמרצד מפרסומות של "מקדונלד’ס" בטלוויזיה רב ערוצית. הבית הזה נמכר מזמן וממילא אין בו דבר מה שאין פה.
המשפחה מעבר לים גוועה עם השנים. אח שלי הקים סניף חדש בפורסט הילס. דודה שלי נלחמת בניו ג'רזי בסרטן שמכרסם בע־צמותיה הדואבות. בתה חיה באל איי, לפני בדיוק 20 שנה חלקנו ג'וינט בעיירת קיט במסצ'וסטס שמחופיה אפשר לראות את סילוני הלווייתנים. בן הדוד בפורטלנד עובד במחשבים כמדומני. אמא שלו מוכרת תוספי מזון בעיירה נידחת בניו מקסיקו. סבתי הפורטוריקנית השיבה את נשמתה לאבא של ישו בשיכון בתים טרומיים בלונג איילנד, והוריי התקינו בביתם את טלפון האפרכסת הישן והצהוב שהיה תלוי אצלה במטבח.
כשבני הבכור היה בן שבע צלצל הטלפון הזה בבית הוריי. הקול שבקע מהאפרכסת דיבר אנגלית במבטא אמריקני. לבני לא היה מושג מה לעשות עם זה. הוא חשב שזה סבא שלי, איזידור. "איזידור,"? הוא שאל, בפליאה ובגיל, "איזידור."? איזידור מת מזמן ממחלת הלב שמן הסתם אורבת גם לי (המשפחה שלי איננה משוללת מסורות כליל.( לבן שלי יש מחלוקת קונספטואלית עם המוות. "זה איזידור," הוא אמר, והגיש לי את האפרכסת.
ולהרף, בטרם התחלתי לדבר עם הישות הבלתי מזוהה מעברו השני של הקו, התפתיתי להאמין שזה אומנם הוא, מתקשר מהעולם הבא, שקרוב לעולם הזה בערך כמו אמריקה לישראל של ילדותי, ולצדו סבתי שבערוב ימיה ליטפה בידיה הגרומות את בני התינוק ולחשה לו שתי שורות משיר של היינה שלמדה בעל פה כפליטה בווינה במלחמת העולם הראשונה Ich weiss nicht warum Ich so traurich bin - (אני לא יודעת למה אני כל כך עצובה.( ואם זו לא אנקדוטה יהודית לעילא לערב חג, אני לא יודע מה כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
