טנקים על המסך הגדול
זכרונות מלונדון: כך הפך אותי המוסד לילד אנגלי, ולמה החמצתי את זיכרונות המלחמה ההיא. יום הכיפורים שלי
היתה לנו חצר אחורית תחומה בחומה שמאחוריה השתרעה סמטת מוסכים. כל יום בבית הספר, שכמחצית מתלמידיו היו ישראלים, התחיל בתפילה קולקטיבית באולם, והתפללנו יחדיו גם לפני ארוחת הצהריים החמה, ישובים בחדר האוכל. מוזר, ידעתי את התפילות האלה בעל פה ועכשיו לא הייתי מזהה אותן.
פיתחתי חיבה, שמתמידה לאורך השנים, לשעועית אפויה ברוטב עגבניות של "היינץ" על לחם קלוי. כיום אין לי מושג איך קושרים עניבה. באותם ימים נהפכתי לאשף. זו היתה פעולה שעשיתי בטבעיות מדי בוקר, באצבעות זריזות ומיומנות. לבשתי בלייזר וחבשתי כובע שעליהם התנוסס סמל בית הספר. נדמה לי שקוד הלבוש הכתיב גרביים אפורים.
אנגליה היתה שקועה במשבר כלכלי קשה שיוביל תוך כמה שנים לצמיחת הפאנק ולעליית תאצ'ר לשלטון. אני לא ידעתי מזה כלום. מבחינתי היו אלה ימים יפים. שכחתי מישראל מהר ולגמרי. הבנתי במעורפל שהשהייה באנגליה זמנית וזכור לי שמעת לעת הבליחה במוחי ההכרה המטרידה שהיא עתידה להיגדע. זכור לי גם שהדחקתי אותה ביעילות, גירשתי אותה מעליי. דיברתי וחשבתי באנגלית. לכל דבר ועניין, הייתי ילד אנגלי. כשאתה ילד קטן, שלוש שנים הן נצח. שכחתי מישראל.
ובשעת אחר צהריים סגרירית ב-6 באוקטובר 1973 הייתי ספון בחדרי, משועמם קמעה מהשבתון, בהלוך רוח עצל. השתעשעתי בטרנזיסטור קטן שקיבלתי במתנה מדודתי. חוגה, סקאלה עם סמן תחנות אדום ודקיק, רמקול שחור, שוליים עשויים מחומר צהוב נוקשה, ידית בקצה העליון. יכול להיות שחיפשתי להיטי פופ.
חשבתי שלאלווין סטארדאסט יש שם מעולה והוא עיצבן את ההורים שלי פחות מדייוויד בואי. נתקלתי בו לראשונה מתארח בתוכנית בוקר בטלוויזיה, אוכל קורנפלס מקערה,
והתרשמתי עמוקות מטרונייתו הנוגעת ללב שטרם הספיק לגמור את ארוחת הבוקר. נשמע לי נימוק סביר.
שנים לאחר מכן, על מגרש כדורסל ברמת השרון, פילחה אותי לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, התובנה שאין לפסול על הסף את האפשרות שאלווין סטארדאסט שיקר לי והופיע מצויד בקערת קורנפלקס כאביזר תיאטרלי, בתיאום מראש עם צוות התוכנית. נותרתי הלום. הרגשתי כמו אידיוט בדיעבד.
היתה זו תקופת אלווין סטארדאסט בחיי אבל אני לא זוכר שירים שלו, אף לא תו אחד, ואם כבר מדברים על זה, כנראה שסטארדאסט לא היה שם משפחתו המקורי (חיפוש בגוגל מעלה שהוא נולד ברנרד ג'יורי.(
הפריזורה שלו נראתה כמו שיער הערווה של אלביס. את הקורנפלקס אכל כשהוא עוטה כפפות עור שחורות, עובדה שהיתה כה מובנת מאליה עד שלא הצריכה כל התייחסות, ביתר שאת אם לוקחים בחשבון שהאמנתי שהוא ישן בפיג'מה עם צווארון רחב ומורם, נצנצים בשלל צבעים ואבזם כבד. היו לי תקליטוני סינגלים שלו שניגנתי בפטיפון מזוודה קטן ונייד מפלסטיק בצבעי כתום ולבן, שהתנוסס עליו לוגו של מיקי מאוס. על נעמי שמר לא שמעתי.
שיחקתי בחוגה. פתאום נתקלתי בטעות
הבנתי שישראל הותקפה על ידי צבאות מצרים וסוריה. מועקה אחזה בבטני. שעטתי במורד המדרגות, הטרנזיסטור בידי, ובישרתי להוריי. אבי נתקף דאגה. הוא הדליק את הרדיו במערכת בסלון. אני זוכר בבירור שחלפו עליי כמה שניות של מתח שבמהלכן קינן בי החשש שמא לא הבנתי כהלכה את המידע המרעיש. אבי האזין לרדיו ואישר בכובד ראש שאני צודק - ונרגעתי, גאה בעצמי. את הקטע עם סטארדאסט פירשתי לא נכון - למצער את זה הבנתי.
וזהו. מאותו רגע ואילך אין לי בדל זיכרון מהמלחמה. התעלמתי ממנה כליל. היא היתה רחוקה ולא נגעה לי. אבא שלי נעדר מהבית במשך כמה שבועות, אבל זה היה שגרתי.
בתום המלחמה כונסנו באולם בבית הספר והקרינו לנו על מסך גדול צילומי שחור לבן של טנקים וחיילים ישראלים חבושי קסדות מנופפים לשלום מבעד לענני אבק, על רקע השיר "לו יהי." זה אולי השיר הישראלי הראשון שחלחל לתודעתי ספוגת פזמוני הגלאם־רוק ושירי האהבה המטופשים, גם לאוזן בת שש, של משפחת אוסמונד.
השיר הזה, ולאו דווקא המראות שנלוו אליו, דכדך אותי עד מאוד והתאמצתי להתנער מלפיתתו. זה לא היה קל. הוטרדתי במיוחד משורת הפתיחה, שהיתה חידתית בעיניי, "עוד יש מפרש לבן באופק." קולה של נעמי שמר עשה לי לא נעים. סביר להניח שאם הייתם שואלים אותי למה, הייתי משיב לכם שהוא פשוט עושה לי לא נעים. כנראה שזה היה השיר הכי עצוב ששמעתי אי פעם. הפזמון כה מתחנן, רופס, חסר אונים: לו יהי. משפחת פארטרידג' היתה יותר לרוחי.
כנראה שרק בצבא הפנמתי שהדור שלי נושא זיכרונות ילדות של רביצה במקלטים והמתנה מורטת עצבים לאות חיים מהאב בחזית. נושא בשקט. משום מה, אנשים שכבר היו אז בגיל שממנו משתמרים זיכרונות שלמים וקוהרנטיים לא מרבים לדבר על המלחמה ההיא. מצד שני, גם על אלווין סטארדאסט הם לא אומרים אף מילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
