רצח על רקע הומופובי - עניין של זמן
10 שנים חלפו מאז רצח מתיו שפרד, מפשעי השנאה בארה"ב, ובארץ לא נאבקים בהומופוביה
מתיו שפרד נולד בשנת 1976 בעיר קספר. בזמן לימודיו בתיכון האמריקני בשויץ, גילה את נטיותיו המיניות ויצא מהארון. מאוחר יותר חזר לארצות הברית. בליל ה-7 באוקטובר 1998 פגש שפרד בשני בחורים בבר מקומי בעיר לארמי בוויומינג - ראסל הנדרסון וארון מק'קיני. השניים גרמו לשפרד לחשוב שהם הומוסקסואלים, ודיברו איתו על פוליטיקה ותנועת המחאה הגאה. לאחר מכן לקחו את שפרד במכוניתם, כביכול מסיעים אותו לביתו.
השניים היכו את שפרד בראשו באמצעות קת של אקדח, ושדדו אותו. לאחר מכן קשרו אותו באכזריות לגדר במקום מבודד, הפשיטו אותו והיכו אותו באכזריות בכל חלקי גופו, תוך שהם גורמים לו לשברים בעצמות ובגולגולת ולנזק בגזע המוח. לאחר מכן נטשו אותו במקום, ורק לאחר 17 שעות גילה רוכב אופניים את שפרד. הצעיר בן ה-21 מת כעבור שבוע בבית חולים בקולורדו.
את הלוויתו של שפרד, כמו גם את משפטם של הרוצחים, ליוו המטיף הנוצרי ההומופוב פרד פלפס ותומכיו. אלה נשאו שלטים הנושאים את הכיתובים: "מתיו שפרד נרקב בגהנום" ו"אלוהים שונא מתרוממים".
הרוצחים נידונו לשני מאסרי עולם רצופים, ללא אפשרות לחנינה, לאחר שהוריו של שפרד הסכימו לוותר על עונש המוות. לדבריהם, הם נתנו חיים לזכר אדם שלא יזכה לחיות יותר. בנוסף, הם אמרו כי מוות הוא עונש קל מדי, וכך ייאלצו הרוצחים להתמודד עם תוצאות מעשיהם במשך כל יום בכלא.
המקרה המפורסם בישראל של הומופוביה הוא פיגוע הדקירה שביצע המחבל החרדי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005. שליסל, תושב ההתנחלות החרדית מודיעין עילית, דקר שלושה בני אדם, הורשע בניסיון לרצח ונידון לעשר שנות מאסר.
אבל ישנם מקרים מפורסמים הרבה פחות של פשעי שנאה ושל אלימות מהם סובלים אנשים שאינם הטרוסקסואלים.
כזה הוא סיפורה של איילת (שם בדוי), נערה דתיה מהתנחלות בשומרון, שהלכה ליועצת בית הספר וסיפרה לה שהיא נמשכת לבנות. היועצת, במקום לשמור על פרטיותה של איילת, סיפרה על העניין למחנכת הכיתה. מכאן העניין יצא מכלל שליטה, וכולם ביישוב ידעו על נטיותיה המיניות של איילת.
יום אחד, בשובה של איילת ממפגש של לסביות דתיות בירושלים, המתינו לה באחת מסמטאות הבירה מספר גברים ונשים, קרובי משפחה מהיישוב. הם הקיפו אותה מכל פינה, כך שלא היה לה לאן לברוח. איילת חטפה מכות שהשאירו סימנים כחולים על גופה. הוריה אסרו
סיפורה של איילת הוא לא הסיפור היחידי. באחד המיילים המרגשים שקיבלתי, מספר דוד (שם בדוי) על האלימות בה הוא נתקל בישיבה החרדית שבה הוא לומד באיזור הדרום. דוד כמובן אינו מספר לאיש שהוא הומו, אבל גינוניו הנשיים מסגירים אותו פעמים רבות.
"שלשום התעוררתי בבוקר, והרגשתי משהו לח על הפנים שלי", כתב לי דוד. "הרחתי את זה, והיה לזה ריח של שתן, רק יותר חריף. מסתבר שבזמן שישנתי, הגיעו כמה נערים, השתינו לתוך כוס ושפכו עלי. בגלל שהרטיבו אותי תוך כדי שינה, השתנתי במכנסיים תוך כדי שינה. התחלתי לבכות, והחברים שלי לחדר, אם אפשר לקרוא להם חברים בכלל, התחילו לצחוק עלי וללגלג.
"אני מרגיש שאני הנער הכי בודד בעולם. אני סובל כל יום ממכות והצקות, ואין לי למי לפנות. אני מפחד להיפגש עם בנים אחרים כמוני, הומואים חרדים. אם הסוד שלי יתגלה - זה יהיה הסוף שלי. אתה לא יודע איך זה לחיות ככה עם פחד כזה".
ואני אכן לא יודע איך לחיות עם פחד כזה. הפחד שלי, בימים בהם הייתי בארון היה פחד חילוני. פחד נטול אלימות.
יחד עם זאת, ראוי לציין כי לא רק במגזר הדתי יש אלימות על רקע הומופובי. האלימות הזאת קיימת במנות גדושות גם אצל החילונים. אלא שהחילונים יכולים, באופן יחסי, להרשות לעצמם לצאת מהארון, ואז גם להתלונן על אלימות כזאת. הדתיים לא.
מדינת ישראל היא מהמתקדמות בעולם בזכויות גייז, אבל מהנחשלות במלחמה בהומופוביה. במערכת החינוך אין עיסוק אמיתי בנושא, אין חינוך נגד הומופוביה ולא מלמדים את התלמידים על משמעותה של ההומופוביה. יש אפילו מורים, מנהלים ויועצים הומופובים במערכת החינוך. למה לא מלמדים את התלמידים שהומו זה נורמלי? למה מאפשרים להם להשתמש במילה זאת ככינוי גנאי?
בניגוד לאירופה, אין בישראל חוקים מובהקים נגד הומופוביה. כך יכולים חברי כנסת להסית נגד הומוסקסואלים ולא לעמוד לדין.
אבל מה עם החוקים נגד הסתה? בשנים האחרונות הייתה כל כך הרבה הסתה של רבנים לאלימות ואף לרצח הומוסקסואלים. על אחת מהן אפילו הגשתי בעצמי תלונה במשטרה. נגד אף מסית לא הוגש כתב אישום.
אני מתנצל שאני מסכם בנבואת זעם, אבל כאשר המדינה ממשיכה להיות ליברלית בחוקיה, מחד, אך לא להילחם בהומופוביה, מאידך, רצח על רקע הומופובי, בסגנון רצח מתיו שפרד, הוא רק עניין של זמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
