לא הכל כתום
ארגוני הימין שרואים הכל במשקפיים כתומות סובלים מחשיבה צרה ומנותקים מהמציאות. הגיע להפנים שלא הכל בחיים קשור להתנתקות. אלישיב רייכנר
כדי שנדע מי הם אותם ראשי ערים שאסור לנו לבחור בהם כי הם לא כתומים, צורפה לקריאה אותה מודעת תמיכה בהתנתקות שעליה חתמו ראשי הערים. ברשימה מצאתי לא מעט ראשי ערים מוצלחים, שהביאו את עירם להישגים נאים שלכאורה היו אמורים לזכות אותם בקדנציה נוספת, אבל לא. הם לא יקבלו את קולם של אותם 'נאמני ארץ ישראל', בגלל שהם שמאלנים.
קחו למשל את מאיר כהן, ראש עיריית דימונה שבחמש שנותיו כראש העיר הדרומית שינה את פניה בתחומים רבים. אם לאיש יש קבלות בקידום העיר שבראשותה הוא עומד, מה זה משנה מה הן עמדותיו המדיניות? האם תושבי דימונה לא זכאים ליהנות מפרותיו של אדם מוכשר רק בגלל שבסוגיית ההתנתקות הוא טעה?
הקריאה העיוורת הזאת של מטות ערים וחבריהם, החזירה אותי לחוויה דומה שחוויתי חודשים ספורים לאחר עקירת גוש קטיף. ירוחם, עיירת מגוריי, נקלעה אז למשבר שלטוני חמור שהוליד מציאות חיים קשה לתושבים. המתנ"ס נסגר, המועצה לא תפקדה ומערכת החינוך סבלה משביתות תכופות. כשהחליט שר הפנים דאז, אופיר פינס, להדיח את ראש מועצת ירוחם ולמנות במקומו את עמרם מצנע כיו"ר ועדה קרואה, מחה על כך בכלי התקשורת אחד מראשי המטות למען ארץ ישראל שבצפון. התקשרתי לאיש, ונדהמתי לגלות שהתנגדותו למינויו של מצנע נובעת אך ורק מהתנגדות לעמדותיו הפוליטיות. שאלתי אותו האם הוא מודע בכלל לנעשה בירוחם בחודשים האחרונים והוא הגיב בשלילה. מה אכפת לו באמת מתושבי ירוחם. מצנע הוא שמאלני, ולכן הוא אינו ראוי להתמנות לראשות מועצת ירוחם.
חברים יקרים, הגיע הזמן להפנים שבחיים לא הכל כתום. יש פרמטרים נוספים להתאמתם
הפנייה הזאת של אותם ארגוני ימין מעידה לא רק על חשיבה צרה ומצומצמת אלא גם על ניתוק מהמציאות. מה חושבים לעצמם אותם פעילים? שתושבי דימונה או קריית מלאכי יבחרו את ראש העיר שלהם רק על פי עמדותיו המדיניות? האם אין מטרות חשובות בחיים חוץ מהמאבק על שלמות הארץ? אם ראש עיר מסוים דואג לחינוך טוב של ילדי עירו, האם התושבים אמורים להעדיף על פניו מועמד אחר רק בגלל שהוא כתום יותר?
אם אותם פעילי ימין כל כך אדישים לדברים שמטרידים את חייהם של תושבי דימונה וקריית מלאכי, שלא יתפלאו אחר כך כשאותם תושבים יגלו אדישות לעקירת יישובים.
נא להמתין לטעינת התגובות
