השאלה שעצרה את האינטימיות של מקיין
מקיין רצה לתת לעיתונאים הצצה לעולמו ודיבר על הכל, עד השאלה על הוויאגרה. כתבת הלוס אנג'לס טיימס נפרד מהקמפיין הרפובליקני
- בחירות בארה"ב - סיקור מלא ב-nrg מעריב
לא התכוונתי לכך, אבל היה לי חלק בביטול סיורי ה"דיבור ישיר אקספרס". זה קרה באחר צהריים
חם ביולי, כשמקיין נסע משדה התעופה של מערב וירג'יניה לעצרת באוהיו. עשיתי את דרכי לסוף
האוטובוס שלו, יחד עם קבוצת עיתונאים. שם, כמו תמיד, מקיין סימן לנו בחמימות להידחק על
המושב לידו.
השאלות עסקו בנושאים רבים ומגוונים, אבל באותו יום שאלתי אותו אם הוא הסכים עם הצהרתה של היועצת שלו, קרלי פיורינה, על הסתירה בכך שחלק מחברות הביטוח מממנות ויאגרה אבל לא אמצעי מניעה. שאלתי את השאלה הזו בענייניות, משום שמקיין באופן כללי התנגד לסוג כזה של מימון.
אבל הקומיקאים ויריביו הפוליטים של מקיין כבר עשו מטעמים מאי הנוחות שהפגין מול המצלמה בעת השאלה - עיניו המתרחבות, השתיקה המביכה בזמן שחשק שפתיים וחשב על תשובה. וזה כאב במיוחד לי, כי אני כבר למדתי לכבד את הכנות של מקיין ואת הנכונות שלו להודות שלא תמיד יש לו תשובה. בעודי רואה כיצד השאלה הופכת לרגע מביך בסגנון "פספוסים", מעיי התהפכו ולחיי האדימו.
היה זה לאחר שבעה חודשים של סיקור הקמפיין של ג'ון מקיין. יכולתי לדקלם שורות שלמות
מנאומי הבחירות שלו בעל פה, חלמתי על האירועים שבהם השתתף וביליתי זמן רב בעיון בהודעות דואר אלקטרוני של מסע הבחירות בבלקברי שלי, שארוסי התלוצץ עם חבריו על "הגבר האחר בחיי".
במהלך החודשים הללו יצר מקיין תחושה של אינטימיות עם הכתבים שנסעו איתו. הוא ערך לנו ברביקיו באחר צהריים אביבי אחד בבקתה שלו באריזונה, ושוחח בפתיחות על נושאים אישיים, כמו האמונה שלו והחברה של הבן שלו. כעת, כשהמרוץ לנשיאות מגיע לימיו האחרונים, האינטימיות הזאת, אמיתית או מדומה, התנדפה.
דצמבר בניו המפשייר. מאחורי החלונות מכוסי האדים של "דיבור ישיר אקספרס" השמיע מקיין את דברו על הספה האפורה דמוית הפרסה בקצה האחורי, ואנחנו הקשבנו בשקיקה. באותה תקופה, לא טרחו אנשי הצוות שלו להקשיב לשיחות שערך, שהפכו להרצאות לעיתונאים על השקפת העולם שלו.
בשלב מוקדם למדנו לזהות את הבוז שהוא חש כלפי חלק מהמתמודדים נגדו, מיט רומני (בפריימריז הרפובליקניים) וברק אובמה, באמצעות האופן שבו הרעיף שבחים על מתמודדים אחרים, כמו רודי ג'וליאני, מייק האקבי או הילרי קלינטון.
הוא עורר לחיים דיונים על מדיניות באמצעות סיפורים על ימי בית הספר שלו, כשכינו אותו
"מקנאסטי" (המרושע), או על המעללים הנועזים
באחר צהריים חורפי אחד, כשסינדי מקיין הצטרפה אליו והוא היה תקוע עם שלושה עיתונאים שהתארסו לא מזמן, הוא השמיע באוזנינו הרצאה של עשר דקות על מקומות מתאימים לירח דבש. בראש הרשימה היתה קוסטה ריקה. במקום השני - מונטנגרו ודוברובניק. במקום השלישי, פיג'י.
"לאן אתם נסעתם לירח דבש?", שאלתי. "אהה..." גמגם מקיין. "הוואי", התערבה סינדי. "קנדה?", התלוצץ מקיין, והעמיד פני מגמגם. "אני מתבלבל בין הנישואים שלי". סינדי גלגלה את עיניה. "מאוד נהנינו", הוא חייך לפני שסיפר לנו על המקום שאליו יצאו לירח הדבש שלהם.
במשך כמה חודשים, כשראיתי אותו, הוא היה רוכן ושואל את אותה השאלה: "כבר קבעת תאריך?" האנרגיות של מקיין ותחושת הכיף היו הבולטות ביותר כשהיה מוקף בדמויות הקבועות של הפמליה שלו. לפני הפריימריז היה שם טים פולנטי, המושל הרפובליקני של מינסוטה, שהיה כל כך לא יומרני, עד שנהג האוטובוס שאל אותו פעם מה תפקידו.
הסנטור הרפובליקני לינדזי גרהם שחרר את מקיין לפני עימותים או אירועים גדולים, על ידי כך שהתמסר לעקיצות חסרות הרחמים שלו. מקיין אהב לספר כיצד גרהם לקח מנת יתר של כדורי שינה בטיסה בינלאומית ואיך היה צריך לנעוץ בו מרפקים כדי להעיר אותו בזמן פגישה עם ראש מדינה.
בחצי השנה הראשונה היו האסטרטג סטיב שמידט וכותב הנאומים מרק סלייטר דמויות קבועות בתא העיתונאים. הם הציעו אבחנות כנות לגבי הכיוון של הקמפיין שלא לפרוטוקול, והרבה ספינים לפרוטוקול. היינו משכנעים אותם לספר לנו את הסיפורים שלהם בבארים בערבים.
לסלייטר היו סיפורים ססגוניים על ימיו כפועל מסילה בדבנפורט, אייווה, כשהיה לו שיער עד לכתפיים ושמו של ראש הצוות שלו היה "רון בעל היד האחת". רגע אחד הם היו מתלוננים על סיקור הקמפיין, וכעבור כמה שעות היו הולכים לשתות עם העיתונאים.
במהלך עצירה אחת נפלתי ונחבלתי בכפות הידיים ובברכיים, ובמלון שלנו לא היו תחבושות. שמידט וסלייטר הופיעו בחדר האוכל של המלון והביאו גאזות וחומר חיטוי. בזמן אותה נסיעה ביולי באוטובוס של מקיין, היו חילוקי דעות קשים בצוות שלו אם השעות האינסופיות של השאלות מסייעות לכוונתו להגיע לבית הלבן.
עוזרו של מקיין, ברוק ביוקנן, שאל בסרקסטיות אם אמצעי מניעה היו הדבר הבא בסדר היום שלי. וסטיב דופרה, החבר למסע, שביקר בתא העיתונאים לעתים קרובות והביא שוקולד, עיוות את השאלה שלי והפך אותה להאשמה מתוך דעה קדומה: "האם תשאלי גם את ברק אובמה אם הוא משתמש בוויאגרה"?
בשלב מאוחר יותר באותו הקיץ פחתה התדירות של מסיבות העיתונאים של מקיין והן הפכו לאירוע של אחר צהריים מאוחרים בסוף השבוע, שבו הוא התחיל לקבל שאלות יותר ויותר מעיתונאים שלא הכיר. עכשיו צפינו ברוב האירועים מרחוק. ניסינו לאתר את המשפטים שהשתנו מדי יום בנאומי הבחירות שלו. היינו רואים את מקיין בחטף דרך החלון של הרכב שלו, ממרחק של חמש מכוניות בשיירה שלו, או שראינו אותו יורד מהמטוס.
בנקודת השיא בזמן הספקולציות לגבי סגן הנשיא, צבאנו על תא הצוות במטוס, מתוסכלים מכך שאף אחד לא מתייחס לשמועות. "מה אתם רוצים, מנוולים קטנים", אמר מקיין, תוך שימוש בכינוי החיבה החביב עליו, לפני שפנה ללכת.
באחד מימי הראשון האחרונים, במהלך עצירה קצרה בווירג'יניה, כשהייתי הכתבת התורנית, התקרבתי מאוד למקיין בשורת האנשים שעמדו ללחוץ את ידו. כשמכשיר ההקלטה בידי, ואני במרחק של פחות ממטר, שאלתי אם הוא יכול לדבר על התוכנית הכלכלית החדשה שהוא מתכוון לחשוף באותו שבוע. האדם שפעם שאל אותי על תאריך החתונה שלי, נעץ בי מבט, לחץ את ידיהם של הזרים מימינו ומשמאלו, ויצא.
אני זוכרת את ההסבר של גרהם בינואר לשאלה למה מקיין מבלה כל כך הרבה זמן עם כתבים. הוא אמר שמקיין הרגיש שיותר מדי פוליטיקאים הפכו למשהו דומה לשחקן בפרסומת של משחת שיניים: יודעים מה הוא מוכר, אבל לא מה יש מאחורי החיוך. מה שמקיין לא אהב בקמפיינים של אחרים, ורצה לשנות, המשיך גרהם, היה ש"אף אחד לא נכנס אל מאחורי הקלעים".
בין אם זו אשמתו של מקיין ובין אם זו אשמתנו, הקלעים הוסטו ונסגרו היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
