למי אכפת שהביוב של טלמון א' זורם לכפר ערבי?
ביוב לא עוצר בקו הגבול. מכון טיהור השפכים של ההתנחלות טלמון הפסיק לעבוד והשפכים זורמים לכיוון כפרים פלסטינים. עצי הפרי מתו, הריח נורא ולאף אחד לא אכפת. לא עוצר בירוק, חלק ב'
- לא עוצר בירוק, חלק א': לא עוזבת את התחנה
- לא עוצר בירוק, חלק ג': ג'אנק פוד
פלסטינאי חוצה נחל ביוב בדרך מירושלים צילום: פלאש 90
אז יצאתי לטייל, ואפילו לקחתי מדריך צמוד: פרופ' יוסק' ה מורין. מורין הוא גמלאי לא שגרתי: מומחה בעל שם לנושאי קרקע ושטפונות, מאחוריו קריירה מפוארת באקדמיה, במשרד החקלאות ובפרויקטים של הבנק העולמי באפריקה. הוא כבר בן 78, אבל מקל ההליכה לא מפריע לו להגיע לכל גבעה נידחת בשטחים. כשהתוואי תובעני במיוחד, הוא מסתייע בחמור.
בשנים האחרונות מרבה מורין להסתובב בשטחים בשליחות "יש דין", ארגון שמספק בהתנדבות ייצוג משפטי לפלסטינים שזכויותיהם נרמסות בתוך התוהו ובוהו החוקתי. בתחום הסביבה הכאוס הזה גדול במיוחד. קחו, למשל, את המצב באזור B: כשיש מפגע סביבתי בתוך הכפרים הפלסטיניים, הרשות הפלסטינית אמורה לטפל בו. כשיש מפגע בתוך ההתנחלויות-ישראל אחראית. אבל מה קורה כשהמפגע יוצא משטחו של יישוב ישראלי וגולש לשטח הפלסטיני?
מורין לקח אותי לכפר הפלסטיני ג'ניה, קילומטרים ספורים מרמאללה. מהבית האחרון של הכפר נשקפים ואדיות ומדרונות, הרים וגאיות, ביום בהיר אפשר לראות מכאן את נמל אשדוד. את המראות היפים האלה חולקים תושבי הכפר עם שכנים שהולכים ומתרבים, על כל גבעה שכן ולכולם קוראים טלמון: טלמון א', ב', ג' ו-ד'.
אנחנו גולשים במורד תלול אל תוך הוואדי שמפריד בין ג'ניה לטלמון (א'). כשאנחנו מתקרבים לקרקעית הערוץ מזומנת לנו הפתעה: בתוך סבך השיחים זורם בנחת נחל קטן. אי אפשר לטבוע כאן, אבל מדובר בזרימה של ממש. כמה מטרים משפת הפלג מתנשא עץ תאנה. עם השאון הנעים של פכפוך המים והצל הנדיב שמעניק העץ, מדובר באתר
מושלם לפיקניק. רק הצחנה האיומה מקלקלת הכל.
בג'ניה קוראים לזה במרירות "נחל טלמון": לפני כשנתיים התקלקל מתקן טיהור השפכים של ההתנחלות, שמתנשא מעל הוואדי. בוקר אחד ירד אחמד יוסף אבו עאטף, תושב הכפר ובעל האדמה הזו, כדי לבדוק את מצב הזיתים שלו, ועיניו חשכו: בלב המטע זורם נחל של ביוב. הנוזל העכור יוצא מצינור שבקצה מתקן הטיהור המושבת, גולש במורד ההר ושוצף אל תוך הוואדי תוך שהוא מותיר אחריו שובל של סירחון. עצי הפרי שלאורך תוואי הזרימה כבר מתו או נמצאים בשלבי גסיסה מתקדמים.
בדצמבר 2006 פנה אבו עאטף ל"יש דין". יוסק' ה מורין הגיע לשטח, ראה מה שראה, הריח מה שהריח, צילם הכל והעביר את החומר לכל גורם אפשרי: משטרת בנימין, המשרד להגנת הסביבה, רשות המים, איגוד ערים איכות הסביבה שומרון.
באפריל השנה, כמעט שנה וחצי אחרי לידתו של הנחל החדש, נמסר למורין מרשות המים שהקמת מתקן הטיהור החדש תסתיים בתוך שלושה חודשים, כלומר ביולי. הקיץ הגיע, הביוב המשיך לזרום, ואז הודיעו מרשות המים שהקבלן שזכה במכרז פשט את הרגל, ושהקבלן החדש יזדקק לחצי שנה נוספת-עד פברואר.
השבוע כבר נמסר שהעבודות יסתיימו רק בעוד חמישה חודשים - באפריל. לזכותה של רשות המים צריך לציין שהיא לפחות מתעניינת. הרשויות הישראליות האחרות מתחרות בעצימת העיניים, האוזניים ובעיקר האף, וכבר יותר משנתיים מזהם נהר של ביוב לא רק את חלקות הפלסטינים מג'ניה, אלא גם את אדמת הארץ ועציה, ומחלחל למי התהום. המים ששותה כל פלסטיני, וגם כל יהודי.
נא להמתין לטעינת התגובות
