תושבי שדרות מציגים: מפגן של שפיות
למרות ההסלמה, יש בשדרות חיים מעבר לקסאמים, והם לא כל כך נוראים. בן-דרור ימיני מסייר בעיר המוכה ומגלה שם נורמליות ושפיות ראויים לציון
מלכה לא נשמע מיואש. המספרה שלו ממוקמת ברחבת העירייה ובית העם. הרקטה פגעה במרחק של עשרות מטרים בודדים ממנו. אף אחד לא נפגע. לפחות לא פיזית. הנזק - לא ממש נורא.
אנשי מס רכוש כבר הגיעו, ושעתיים אחרי גם הזגג כבר היה במקום. כשהדברים הללו יראו אור, כבר לא יישאר הרבה מהרקטה. גם תמונת השמן של אלי מויאל, ראש העיר לשעבר - נפגעה. לא נעים. לא נורא.
תיאורי החדשות היו דרמטיים. 60 רקטות על חזית הדרום. נשמע מפחיד. סיור באיזור מתגלה מציאות שונה. מי שלא קשוב לחדשות, מי שביתו לא נפגע ישירות, בקושי יודע על הנפילות. החיים נמשכים. אורח לרגע אמור לראות כל פגע. אבל פגעים ופיגועים אינם העיקר.
יש חיים מעבר לקסאמים. והם לא כל כך נוראים. דוד בוסקילה, ראש העירייה החדש-ישן, לא רוצה תדמית של מסכנות. הוא לא מוכן שהמחזות של תושבים נמלטים שמנסים להיאבק על מקום באוטובוס למרכז יהיו הסמל של המקום. יש מציאות אחרת. היא הרבה יותר משמעותית.
בשנים האחרונות, למשל, עלה מספר הזכאים לבגרות, משני בתי הספר של שדרות, בצורה דרמטית. למעלה מ-80% מהניגשים
כך שאפשר, ולפעמים רצוי, להראות את הצד העגום. אבל אפשר, ובהחלט רצוי, לספר שיש גם הישגים. רק אתמול, בעיתוי קצת מוזר, הגיע נשיא המדינה, שמעון פרס, כדי להשתתף בחנוכת מפעל רטבים חדש של אסם. כן, דווקא באזור התעשייה של שדרות, שכבר ספג לא מעט פגיעות.
שיחות מזדמנות עם תושבים חושפות ביקורת נוקבת על הממשלה. אבל קשת הדעות של תושבי שדרות אינה חורגת מקשת הדעות בירושלים או בנתניה. משאל רחוב מגלה שנמאס, באמת נמאס, ורוצים תגובה, אבל אין שום אחידות באשר לאופי התגובה.
נורמליות ראויה לציון. אולי אפילו לפרס. נורמליות שמעידה בעיקר על שפיות. יש גם מחאות. כמו תושב נתיבות שתלה שלט גדול על ביתו: "איפה צה"ל הגדול". או תושב שדרות, 32 שנה בארץ, שמסתובב עם דגל גדול ושלטים על גופו, הדורשים החלטה. וזהו.
בעבר הסתובבו כאן טרמפיסטים פוליטיים עם צווחות וסיסמאות. אתמול, למרות 60 הרקטות, שום מחאה רצינית לא נצפתה. ולא שלתושבי הדרום אין זכות להפגנות. יש, ועוד איך. אבל הסיפורים מלפני שנים על נטישה המונית היו יותר ממוגזמים. הם שם. והם שם כדי להישאר. מותר להצדיע להם.
נתיבות אינה שונה כמעט משדרות. רקטת הגראד שנחתה אתמול בבוקר עשתה גלים בעיקר במסגרת השידורים. הרקטה עצמה, ככל הנראה, הכילה כמות לא מרשימה של חומר נפץ, כדי להקטין את המשקל, ולהגדיל את הטווח.
אבל כשאומרים "גראד" זה נשמע אפילו יותר מפחיד מקסאם. הגיעו גלים של עיתונאים, שנתנו פרנסה לעוד כמה בעלי מסעדות. באיזור התעשייה, שבו נפלה הרקטה, אין שום מהומה. העבודה מתנהלת כרגיל.
קצת יותר תנועה של רכבי ביטחון ומשטרה, וגם נערים שמחלקים בתיבות הדואר דפי הנחיה של פיקוד העורף, אבל גם שם החיים נמשכים. לא נרשמו אירועים מיוחדים. איפה הממשלה, שואלים רבים, או נכון יותר, למה אין ממשלה. שאלה ראויה. אפילו מתבקשת. בוודאי שמתבקשת, כאשר הנפילה הבאה היא עניין של זמן.
לקראת ערב הגיע נשיא המדינה להדלקת נרות במתנ"ס בשדרות. הוא לא ידע שזה יקרה דווקא ביום של קסאמים. עד מתי, שאל מישהו מהקהל. ושמעון פרס טרח לענות, להסביר, ובעיקר לומר שיש על מי לסמוך.
רגע לפני התחלת האירוע נשמעה עוד נפילה. בשטח פתוח, תודה לאל. אין נפגעים ואין פגיעות. ובאולם החגיגי עולות אל הבמה להקת ריקוד, אור השמש, ולהקת מיתרים. אחת מחברות הלהקה היא ננה אנג'ל. בעלה, נתי אנג'ל, נפצע לפני שנתיים במהלך עבודתו במכללת ספיר.
פציעה אנושה. הוא עדיין שוכב ועובר טיפולים. ואישתו, לא אישה צעירה, שרה על הבמה. איש לא נפנף בסיפור הזה, מעל הבמה, אבל זהו אולי הסיפור של שדרות. גם פגיעה אנושה בבודדים. גם מפגן מדהים, אולי מוגזם, של נורמליות ושפיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
