רק בגלל הרוח
ברשימת השמות של המחבלים שמשתחררים היום ב"עסקת שליט", מופיע גם שמו של וליד אנג'ס שהיה מעורב בפיגוע בקפה "מומנט". הוא אולי שוחרר אבל אנחנו, מדינת ישראל, ניצחנו
כביש אחד, במעלה רחוב עזה בואכה ככר פאריס, מפריד בין שתי הקבוצות. מצדו האחד, האוהל של משפחת שליט מוצף במאות אזרחים שעלו לירושלים לתמוך ולהזדהות עם שאיפתם של נועם ואביבה להתאחד עם בנם החטוף, ולמולם, כמה הורים ואחים שכולים נושאי שלטים, הניצבים בבדידות ברחבה הקטנה של בית הקפה, שפעם קראו לו "קפה מומנט".
על קיר הקפה הפונה לרחוב עזה, תלוי שלט צנוע ועליו מונצחים שמותיהם של 11 ההרוגים, מרביתם צעירים ירושלמים בשנות העשרים לחייהם שנרצחו בלילה המר ההוא לפני כעשר שנים, בפיגוע שנודע כאחד מהקשים והמטלטלים באינתיפאדה השנייה, והוא בעיניי סמל לאותה תקופה ולמה שבא אחריה.
זה היה במוצאי שבת, 12 במרץ 2002. בשכונה בה אני גרה. אי אפשר היה להחמיץ את סירנות האמבולנסים המתפרצים לכביש המהווה נתיב נסיעה אל ומאת בתי החולים שערי צדק והדסה עין כרם.
גם באותו ערב קרעו יללות האמבולנסים את האוויר הירושלמי הקר, אחד, ועוד אחד ועוד אחד שהתמזגו ליללה ארוכה ומצמררת. ואנחנו, למודי ניסיון מר, עוד בטרם הדלקנו את הרדיו, לפני שידענו מה קרה, היכן, וכמה נפגעים, כבר הבנו שהיה פיגוע. אחר כך התבררו העובדות: מחבל מתאבד פוצץ עצמו בתוך בית הקפה הומה האדם, ולא הרתיעה אותו נוכחותם של המאבטחים החמושים של בית ראש הממשלה שמעבר לכביש הצר.
עם
בקטע וידאו מצולם, מספר אנג'ס למראיין, כי הורה למחבל שלא יתפוצץ ליד הדלת, אלא עודד אותו לחצות את החצר הקטנה ולהיכנס פנימה לתוך הקפה שהיה גדוש במבלים, כדי להגדיל את מספר הנקטלים. 11 הרוגים נמנו באותו הערב, ועוד פצועים רבים. אנשים צעירים, עם שמות וחלומות ותוכניות, שכל חטאם היה שהם ישראלים שיצאו לבלות במוצאי שבת.
להיות ישראלי, כל שכן להיות ירושלמי, באותם ימים של האינתיפאדה היה עצוב וכואב ומפחיד. שנים של פיגועים לימדו אותנו לחיות באופן זהיר ומחושב. לא לנסוע באוטובוסים, לא לשבת בבית קפה שאין לו מאבטח ודלת מוגנת, להימנע ככל האפשר מלעצור ברמזור בין שני אוטובוסים, לאסור על הילדים לצאת לבלות בעיר או במועדונים, לשלם על אבטחה מוגברת בבתי הספרו ועוד.
חלף כמה זמן עד שקפה מומנט קם מהריסותיו, הבעלים דאז, יורם כהן ניסה ולא הצליח להתאושש. בשנים האחרונות בית הקפה פועל ומשגשג עם בעלים חדשים ובשמו החדש "רסטו בר".
השבוע, כשנודע כי ראש השב"כ יורם כהן (איזו מקריות בין השמות של השניים) תומך בעסקת שליט, הוא צוטט כאומר כי מדינת ישראל מסוגלת להכיל את שחרורם של המחבלים לשטחי הגדה ועזה. אין לי הבנה בנושאי ביטחון ושב"כ. אבל בכל פעם שאני נכנסת לבית הקפה הירושלמי והוא הומה בסועדים או כאלה שבאים עם המחשב הנייד להעביר כמה שעות כתיבה ועבודה על כוס קפה, או במבלים בשעות הלילה שבאים לשתות, להתמנגל, כן, גם בשישי ובשבת, אלה הרגעים בהם אני מציינת לעצמי בסיפוק את ניצחונה של הרוח הישראלית, זו שלמרות האימה והכעס לא נכנעה.
רוחנו לא נשברה, שכן מעולם לא ויתרנו על הרצון העז לחיות חיים נורמליים. ולחזור הביתה בשלום. בית הקפה הזה בירושלים הוא סמל. וסמליותו מלווה אותי בכל פעם שאני עולה אוטובוס בקו 18, כשאני סועדת עם אהובי בבית קפה או מסעדה ומסבה לשולחן שהוצא החוצה אל המדרכה, בקולנוע או תיאטרון. שילמנו מחיר כבד אבל ניצחנו, ניצחנו רק בגלל הרוח, ואנחנו עדיין כאן.
חזרתו של גלעד שליט היא יום מרגש ומשמח שמסמן, כך יש לקוות, גם את השיבה של גלעד ושל משפחת שליט לחיים נורמליים. גם הפעם, רוחו של העם ניצחה, ראש הממשלה החליט. וטוב שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם