מי זוכר את ג'יבלי הקטן
הנחיות כמו "להתפוצץ ולא להיחטף" היו גם פעם. אז מה בכל זאת השתנה?
מי זוכר את הסיפור על "ג'יבלי הקטן", שנפצע בפעולת התגמול בעזון, עיכב את חבריו בנסיגה וביקש מהם להשאיר אותו בדרך, עם רימון יד אחרון שאיתו יילחם בירדנים הרודפים אחרי הכוח. הם השאירו אותו, בלי רימון, ואחרי חצי שנה חזר ג'יבלי מהשבי הירדני ואל ספרי המורשת. בגרסה המקובלת, מי יודע את האמת ולמי זה חשוב, מצאו אותו הירדנים נשען על העץ ושר שירים רוסיים.
אלה היו הימים שבהם האויב היה אכזר, אך לא שטני. חיילים נפלו בשבי והוחזקו בתנאים קשים, אך לא תת-אנושיים כמו אלה שבהם מוחזק גלעד שליט. הם חזרו בהסכמים של חילופי שבויים, לא בעסקאות שכוללות אלפי אסירים ורוצחים.
דווקא אנחנו היינו אלה שעסקו בחטיפה. עד היום אהוד ברק ובנימין נתניהו משווקים את הזיכרונות ממבצע "ארגז", שהיה למעשה פעולת חטיפה כדי לשפר את המצב במשא ומתן
להחזרת שבויים. ואגב, הטייסים השבויים בסוריה הוחזרו זמן רב אחרי שסיירת מטכ"ל, בניסיון השלישי, חטפה כמה קצינים סוריים בכירים בלבנון. חטיפות נשמעות כמו משהו מג'יימס בונד (מהצד של הטובים או של הרעים), אבל בדרך כלל לא משנות באמת את המצב.
השבוע התפרסמה ההוראה של מג"ד 51, שאמר לחייליו שלא נחטפים על ידי החמאס, גם אם זה אומר לפוצץ את הרימון באפוד ולהתאבד. היא לא מעידה על שינוי ערכים בצה"ל, אלא בעיקר על הדרך שבה מג"דים מדברים - שבמובן הזה לא השתנתה הרבה מאז הימים של אריק שרון וג'יבלי הקטן.
רק המיתוסים הישראליים השתנו: הם כוללים היום קצינים שנופלים על רימון בצעקת "שמע ישראל", ואת רחל אמנו, שלפי הגרסה הנפוצה במחנה החרד"לי (חרדי-לאומי), הופיעה פתאום ברצועת עזה ומנעה מחיילים להיכנס למקומות שהחמאס מלכד.
כשהאויב הוא שטן, גם מפני שהוא באמת מרושע וגם מפני שהתפיסה שלנו לגבי הסכסוך הפכה מרציונלית לכמעט דתית, גם הדברים של מג"ד 51 נשמעים כמו הוראה מעשית ולא כמו שיחת מוטיבציה.
נא להמתין לטעינת התגובות
