מכתב לאחות רחוקה
אני בטוחה שזו היית את שם ממול ברחוב, זאת עם כיסוי הראש. רק תדעי שעם השינויים האלה שמתחוללים בך, אני פוחדת שבפגישה הבאה כבר לא אצליח לזהות אותך
שתינו השתנינו במהלך השנים, את השתנית יותר. כנראה בגלל כיסוי הראש. דווקא התאים לך, נראית יפה מאוד. השיער תמיד היה נקודה חלשה אצלך. אני זוכרת איך צחקת שאת רק מחכה לרגע שבו תוכלי לתחוב את הליפה המג'ונג'נת שלך מתחת לאיזה כובע. אז זה לא היה כובע, זו היתה מטפחת בדוגמה עדינה, אבל הקול שלך נשאר חזק.
2. לא התראינו מאז התיכון. גם אז לא היינו חברות קרובות מדי, אבל חלקנו מספיק זיכרונות משותפים. אני עדיין זוכרת את מסע הסוכות ההוא, כשניסית להשיג את הבנים במסלול שלהם ואיך קוממת עלייך שבט גברתנים שלם, "איך הראיתי להם, לכולם", אמרת אז, שטופת זיעה וקורנת, אבל הילדה הקטנה שלך כבר לא תוכל לחוות את זה, גם לא הקטן ההוא שכמעט וזינק לכביש. הילדים שלך כבר ילמדו במסגרות נפרדות, ומסעות תנועה משותפים לבנים ובנות יהיו בגדר חלום. "זה לא צנוע," תסבירי להם ותחביאי טוב טוב את התמונות השמחות והמפלילות מהמסע ההוא.
3. חרד"לים. חרדים-לאומיים. איזה כינוי מוזר. אני מנסה להיזכר בפעם הראשונה שבה שמעתי אותו, תוהה אם גם אותך הוא הצחיק בהתחלה כמו שהצחיק אותי. היום אני כבר לא צוחקת, רואה אתכם הולכים ומשתנים לי מול העיניים, הולכים ומקצינים, הולכים ומתרחקים מכל מה שמייצג את השילוב בין תורה ועבודה, בין דת למדינה, בין קודש לחול.
זוכרת את הפיזמונסניף בבני עקיבא? איך התעקשת לשיר למרות הקול הצרוד? לרגע לא עצרת לחשוב שאולי "קול באישה ערווה". אף אחד לא העלה בדעתו את הביטוי
4. ועכשיו תכעסי ותגידי "מה פתאום? אני זו שהשתניתי? תסתכלי על עצמך, מין דתיה-לייט-מודרנית עלאק, יצור כלאיים, רגל פה רגל שם. את צריכה להודות לי שמישהי כאן עוד שומרת על המסורת ועל היהדות הישנה והטובה של בית אבא."לרגע אני ממש יכולה לשמוע את קולך המוכר (ואת עינייך החולפות על קצות חצאיתי, מנסות לבדוק אם היא מעל או מתחת לברך).
אבל זה בדיוק העניין. בית אבא. את שוכחת שגם בבית האבא שלי וגם בבית האבא שלך וגם בבית האבות שלנו כולנו הלכו לבני עקיבא המעורב בלי לחשוב פעמיים והקשיבו לשירת נשים בלי להתעלף - וגם לא חשבנו שמכל המצוות שבתנ"ך דווקא מצוות יישוב הארץ היא החשובה ביותר בעולם. כך שמי מבין שתינו שומרת על מסורת בית אבא, את או אני?
5. "אולי את בעצם מקנאה", הטיח בי פעם מכר חרד"לי, "כי החיים שלך חסרי ערכים, חוץ מלהתכופף לפני החילונים אולי". זוהי כמובן קריאת הקרב החביבה על החרד"לים. כל ביקורת עליהם נתפסת כהתבטלות בפני הציבור החילוני, אבל על ההתבטלות שלכם בפני החרדים או בפני הקיצוניים שאורבים לכם בתוך המחנה - אף מילה.
התוצאה: עוד ועוד החמרות פונדמנטליסטיות. קצת לא נעים לחשוב על זה, אבל מה זו בעצם החרד"לות אם לא פרשנות יהודית לפונדמנטליזם שמתגלה בכל הדתות בעשורים האחרונים? תראי את הפונדמנטליזם האיסלאמי. תראי את הימין הנוצרי בארצות הברית. תסתכלי עליהם ותראי אתכם.
וניסיתי להבין, באמת שניסיתי. יכול להיות שזה קרה בהסכמי אוסלו? ב"עזה ויריחו תחילה?" בתחושת האצבע המאשימה הקולקטיבית שהופנתה אחרי רצח רבין? או שאולי זה קרה אחרי ההתנתקות? יכול להיות שכל אירוע כזה היה חוליה נוספת בשרשרת שהלכה והרחיקה אתכם מהמדינה, שהלכה והגבירה את הניתוק הרגשי שלכם ממנה ואת הרצון להתרחק? במעמקי הלב אני יכולה להזדהות עם הכאב ועם תחושת הנבגדות, אבל תגידי לי, למה במקרים של קונפליקט דת ומדינה אתם תמיד-תמיד נגד המדינה?
6. אני בטוחה שזו היית את שם ממול ברחוב, ונראה לי שגם את זיהית אותי, אבל נוח היה לשתינו להתעלם. גם ככה לא היה לנו יותר מדי מה לומר אחת לשנייה. רק תדעי שעם השינויים האלה שמתחוללים בך אני פוחדת שבפגישה הבאה כבר לא אצליח לזהות אותך.
שלך בגעגוע,
שהרה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם