בחירות 2009: שליש מגרדים בראש
היקף המתלבטים עצום, אחוזי ההצבעה הצפויים גבוהים, אין מועמד טבעי ואין מפלגת מקלט. כרגיל, השמאל לא יכול לנצח, אבל הימין יכול להפסיד. הכל פתוח
אז מה אתם אומרים עכשיו, הרתענו את החמאס או הרסנו את עזה? שבועיים מתום המערכה, ואחרי ראיונות הניצחון של בר כוכבא וסנשו פנשה, הרתענו או הרסנו? ועוד באותו עניין, כיצד נגיב על פיגוע יום שלישי, אם וכאשר נגיב? הפצצנו
"חוסר תיאום בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת יעדים מדיניים הוא בעיה אסטרטגית, מוסרית, של ישראל", אמרה השבוע פרופ' רות גביזון, מחברי ועדת וינוגרד. והיא התייחסה למערכה בעזה.
סערה גדולה. בחירות 2009 יוכרעו צמוד מאוד לקו הסיום, למרות סימני הזינוק בכוחו של אביגדור ליברמן. היקף מתלבטים העצום, כ-30 אחוז מבין כל המתכוונים להצביע בבחירות אלה, מכסה על הצפוי ואינו מאפשר לראות או להעריך במדויק את דמותו של המנצח ואת אופיו של הניצחון. כמה מאיתנו ילכו לבסוף להצביע? המחמירים מוצאים 70 אחוז, האחרים - כ-80 אחוז ומעלה. בשני המקרים הרבה יותר מן הבחירות הקודמות, ומשני המצבים אנחנו למדים על התנערות גדולה של הבוחר בישראל.
אבל ההתנערות נתקלת בקיר בטון. רצונו של הבוחר לחדש ולהשפיע, שמלמד אך טוב על בני הארץ, נבלם. מול אפשרויות בחירה לא משהו, מנהיגות בספק, טשטוש עמדות, ערפול כוונות וקומבינציות קשות לעיכול, הוא עדיין אינו יודע לאן ילך. 30 אחוז מבינינו חשים כך, וכל המערכה תלויה בהם.
שני גורמים עתידים להכריע את המערכה הבין-גושית, שניהם מקצות המפה הפוליטית שלנו. התנהגותו של המצביע הערבי, מצד אחד. והתנהלותן של מפלגות הימין הקטנות, חלקן קיצוניות, מצד שני.
הגלגל ממשיך להסתובב חברים, את המצב הזה חווינו במדויק בבחירות 92' עם עלייתו של יצחק רבין לשלטון. הצבעה ערבית מאסיבית ואובדן קולות של מפלגות ימין קיקיוניות, "התחייה" עם גאולה כהן, למשל. בהבדל מאותם ימים, רק 45 אחוז מן הבוחרים הערבים מתכוונים להצביע, נכון לעכשיו - כתשעה אחוזים פחות מן הבחירות הקודמות. נתון זה עשוי להכריע את הכף בין הגושים, אבל עדיין מוקדם להעריך כיצד ינהגו בוחרי המגזר.
כך או כך, אנחנו צפויים לגל סוחף וגבוה לקראת שעת ה"שין", מהסוג שסחב כ-150 אלף מצביעים לטובת "הגמלאים". לפי שעה עדיין לא זוהתה "מפלגת המקלט" של בחירות 2009, כזו שתרכז הצבעת מחאה מצפונית, אם כי נמצא לא מעט מתמודדים על כך.
בניגוד לדעת מרבית חבריי, תשדירי הבחירות עשויים להיות גורם מכריע ובהקרנה הראשונה זכו, במצטבר, ל-20.8 אחוזי רייטינג. הטענה על "שעמום" טיפשית למדי, תשדיר אינו אמור להקפיץ רגשית את הצופה, רק להעיר מחשבה בבוחר למינהו. אצל אהוד ברק השיער מוקפד מדי, גל קטנטן על המצח, והעדר הטיפול בעניין הכלכלי זועק לשמים. כלכלה חברים. היכולת להתפרנס מטריפה את הציבור. הקפיטליזם החזירי, הפיטורים בשרשרת, ה"ה עמיר פרץ, עופר עיני, שלי יחימוביץ ופרופ' אבישי ברוורמן שווים זהב בימים כאלה.
אלי ישי, ש"ס, עשה את כל הדרך אל סמטאות הימין, שוכח את ה"עטרה" ואת הצורך להשיבה. גם שיערו עשוי בקפידה, גל קטנטן מימין לשמאל. ליברמן כמו ליברמן, תעמולה נטו, מומחה בזיהוי פחדים וחוסרים, לאו דווקא בפתרונות. עד שלא הגיע לא ידענו שיש ערבים בין אזרחי ישראל. ציפי לבני מציגה את תולדות היושר באמצעות סיפור משפחה, אבא ואמא. הסיפור עשוי טוב, למרות טענותיו של אחיה, אם כי עצור ומאופק מדי וניתן היה להפיק ממנו יותר רגשות הזדהות. לבני, צריך לציין, היחידה שמדברת על "תקווה" לעתיד, אבל מתקשה לייצר אותה טלוויזיונית.
תשדירי הפחד השונים לקראת בואו של נתניהו אפקטיביים, אבל נגועים בהגזמת מה, כולל סצנת הלחיצה הרצחנית על "הכפתור האדום", זה המסמל בעיני כולנו פצצה אטומית. כבר למדנו שגם אולמרט פלוס רמון פלוס שטרית ועם לבני יודעים לצאת למלחמה במהירות ובלי לחשוב פעמיים.
נתניהו והליכוד בסדר, מועמד מוביל, ממלכתי, סטנדרטי. הירוקים עלולים להוציא בן אדם מדעתו. שלוש מפלגות רצות על אותו כרטיס עוד לפני שהגיעו לכנסת, כבר לפני שנים יכלו לכהן שם לולא המריבות האישיות. החיבור בין מימד, הרב מלכיאור, והתנועה הירוקה מרתק וקסום במיוחד ונדמה שאם עמי אילון לא היה ממהר להימלט על נפשו, היו מצליחים לחולל הפתעה.
כוח הכסף למיגור שלטון הבנקים עם אלי לווינגר המוכר ודתיה יצחקי הכתומה לא מצליח לייצר מסר פשוט. מרצ זה מרצ עם ניצן הורוביץ ובלעדיו. הצעירים טובים ומדברים חד וברור, שימו לב, פוליטיקאים קשישים, אלו בדיוק צורכי הציבור: משכורת מינימום לחייל, שירות אזרחי חובה לכולם, חינוך חינם, ומשכנתה מסובסדת. אורי אורבך עוד לא משהו, קופטש מגניב, יצירתי ומעורר, אבל ההזיה המשוגעת בתשדיר אחר: ניצולי השואה עם ותיקי עלה ירוק, ג'וינט עשוי היטב עם מספר מקועקע על הזרוע, ביחד לכנסת ישראל. שם עצרתי.
הרב אברהם רביץ ז"ל היה מלמד בישיבה. יום אחד נתפס אחד מתלמידיו כשהוא שומע רדיו בשבת. הוא שמע "שירים ושערים", כדורגל . רביץ ידע נפש תלמידיו. הוא נולד וגדל בתל אביב, הוא לחם בלח"י מגיל 14, "נמרוד" קראו לו, ומכאן גם הבנתו את מציאות חיינו החילוניים.
אם כדורגל הביא את התלמיד לחלל שבת, מורה הלכה לא ייצא ממנו, חוץ מזה שהתלמיד חייב לעוף מן הישיבה למען יראו אחרים וייראו. הרב רביץ זימן אליו את התלמיד. משהו בבחור הפתיע אותו. הוא הודה מיד במעשה וגם קיבל עליו את עונש הגלות, אבל ביקש דבר אחד: שדבר הגירוש מן הישיבה לא ייוודע לאביו. אביו של התלמיד היה מצדיקי הדור, רבה הראשי של גלות ג'רבה הנהדרת, בגיל 16 כבר כתב דיני הלוואה בריבית, ואם דבר גירושו של בנו מן הישיבה היה מגיע לאוזניו, היה מקבל זאת קשה במיוחד.
רביץ הנהן לעומת התלמיד ואמר בינו לבינו, אם כבוד אב במידה הראויה יש בתלמיד הזה, שיישאר בישיבה. התלמיד אכן נשאר בישיבה. לימים גדל, שינה מסלול והפך לראש מערכת התביעה בישראל. שמו מנחם מזוז, מני, והוא היועץ המשפטי לממשלה. ושם אביו, עליו השלום, הרב שלמה מזוז זצ"ל.
ואם , נגיד, יסתיים יום אחד המיתון הכבד, ותתחיל סוף סוף צמיחה? קודם צמיחה של אחוז בשנה, אחר כך של שניים, שלושה וארבעה. אם וכאשר זה יקרה יום אחד, מה ייצא לנו מזה? מן ה"צמיחה"? משכורת מינימום? שלוש שבע מאות? יותר? הצמיחה תחלחל הפעם, אתם אומרים?
לכל הדורשים, מספר הטלפון של העמותה להלוואות בלי ריבית בירושלים הוא: 02-5300777. קראתם נכון, הלוואות לציבור הרחב בלי ריבית, בלי הצמדה, על פי מצוותו המפורשת של הרמב"ם. את כל הסכום שלוויתם תחזירו בשיעורים חודשיים קטנים, כאלו שכל לווה יוכל לעמוד בהם.
היו"ר והמייסד של פנינת היופי הזו הוא פרופ' אליעזר יפה, המנכ"ל היא גב' יונה כהן, וגלגל ההלוואות עומד השנה על כמאה מיליון דולר. העמותה פועלת כבר שנים אחדות ומשמשת, בין היתר, קנה מידה למצבם של עניי ארצנו.
העמותה מציעה לצרכן כמה סוגי הלוואות, נציין ארבעה: לפתיחה של עסק קטן - עד 67 אלף שקל. לתזרים מזומנים ברגעי צרה וצוקה - עד 45 אלף שקל. לפתרון מצוקה מיידי - עד 13 אלף שקל, לתמיכה ועזרה לנכה - עד 22 אלף שקל. היקף הפונים בימים אלה גדול במיוחד, מרביתם נזקקים לתמיכה בתזרים המזומנים של עסקם הקטן וחלקם של המבקשים מדרום הארץ גדול מן האחרים.
ערוץ 10 זה סיפור של חוב, לא של חופש ביטוי. החוב עומד על 103 מיליון שקל. לפחות 70 מיליון מתוכם מגיעים לצופה והיו מיועדים לתוכניות מסוגים שונים, דרמה, דוקומנטרי וכו'. החוב הצטבר עם השנים, במהלך כהונתו של מודי פרידמן כמנכ"ל הערוץ. פרידמן נחשב בעל כריזמה, אבל לא "ספר" את חובותיו, לא התייחס אליהם כחובות של ממש, כאלה שיש צורך לשלמם, והקרין את דעתו היטב על סביבתו. השבוע זה רק התפוצץ.
אם ערוץ 10 ישלם את חובו, יוכל להמשיך בזיכיונו שנתיים נוספות, על פי הסיכום. אם לא ישלם עכשיו, זיכיונו יפקע, הערוץ ייצא מידי הבעלים למכרז פומבי, ופרידמן ייאלץ לשלם את חובו בלי תחנת טלוויזיה. חוב הוא חוב, חוק הוא חוק, כמאמר היוצרים, רק את קיומו של החוק אנחנו דורשים.
פרידמן מכהן היום כסגן נשיא של ערוץ 10. יוסי ורשבסקי הוא המנכ"ל, וכבר נאמר שאילו היה יודע לאן נכנס, אילו היה מקבל את פרטי מצב החברה לאשורם, לא היה קופץ לבריכה ריקה ממים. "אנחנו חייבים לציבור תוכניות בשווי של 70 מיליון שקל", אמר ורשבסקי השבוע, "ונראה לי שלא יקרה לציבור שום דבר אם יקבל פחות דרמה". טעות, ורשבסקי.
על פי תחקיר "ידיעות אחרונות", במהלך שנות פעילותו של הערוץ הוקלו חובותיו לצופים השונים במיליארד שקל שלמים ותמימים. המאה מיליון זה רק העודף. הקש ששבר את גב הגמל. לצורך קביעת היקפו של החוב התכנסה ועדה מיוחדת של הרשות השנייה וישבה על המדוכה ימים רבים. הוועדה התכנסה בעקבות בג"ץ היוצרים נגד הרשות השנייה ואופי פיקוחה על עבריינות ערוץ 10, בין היתר.
החוב נקבע. תשלום החוב לא הגיע. לא רק שלא הגיע אלא שבכירים מאוד מן הערוץ נפגשו עם בכירי הפוליטיקאים בניסיון לשדלם לוותר על החוב. אם תוותרו לנו על החוב, אמרו, יקל עלינו להתמזג עם רשת. המיזוג, אמר גלעד ארדן, יו"ר ועדת הכלכלה, לא יקרה אם לא תשלמו את החוב. המיזוג, אמרה גם נורית דאבוש, הרשות השנייה, אינו נוגע לשני דברים. תשלום החוב, קודם כל, וערוץ מסחרי נוסף עובד ומפרסם. קיימו את החוק, דורשים היוצרים, את תנאיו, את חתימתכם, וכל היתר טיעונים לעונש. ליוסי מימן ושותפיו אין דרך זולת תשלום החוב, אף שהיה מי שהבטיח להם שלא ייאלצו לעשות זאת. זה החוק. עליו חתמו, ממנו הם יונקים את כוחם.
גילוי נאות: כותב שורות אלה נמצא בהליך משפטי מול ערוץ 10.
אודי אלוני החזיר לי: "הי רינו. כתבת שאני סטייה שאין לה תיקון. ורציתי לומר לך שאם כבר, ידידי, אז אני התיקון של הסטייה שלך. כמה מוזר שבזמן שישראל מפציצה אזרחים, ש-90 אחוז מנציגי היהודים בכנסת הצביעו להוציא את אזרחי ישראל הפלסטינים מחוץ לשיח הפוליטי, שאדמות של פלסטינים נשדדות לאור יום על ידי המדינה, לא המתנחלים, שירושלים היא אולי העיר הגזענית בעולם, ושתעמולת הבחירות היא לאומנית ברמה מפחידה, בחרת בי להיות הסטייה ללא תיקון. כי כמה נוח לך להישאר בקונצנזוס בשביל לא לאבד את צאן קוראיך הלאומני על ידי תיאור אנשי הצדק וההיגיון כשמאל רדיקלי והזוי, ואת הימין המתון לתאר כשמאל שפוי. הרי אתה, רינו, עוד לא קלטת שבזמן שמעשי ישראל הם מעשי גוליית כבר שנים, אתם, יעני המתונים, משמיעים קולות של דוד ומקווים שהעולם ימשיך להאמין שאנחנו הקורבן".
ככה זה בעבודה שלנו. אני כותב עליו ארבע מילים, הוא עונה ב-120.
נא להמתין לטעינת התגובות
