איש הנמרים נקבר בביתו במדבר

הזואולוג השנוי במחלוקת גיורא אילני, החוקר שגילה את הנמרים במדבר יהודה והקדיש להם את חייו, הלך בסוף השבוע לעולמו. משפחתו וחבריו הקרובים מספרים על אדם בעל נפש רגישה ואהבה אינסופית לבעלי החיים; הקולגות נזכרים באדם לא קל שאף פוטר מרשות שמורות הטבע. רקוויאם לאיש הנמרים

גלי גינת | 2/2/2009 13:08 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כשעפרי אילני היה בן חמש, חזר אביו יום אחד הביתה עם גורת נמרים בת כמה ימים שמצא במדבר יהודה. אצל הנמרים, ידע הזואולוג גיורא אילני, נדיר ששני הגורים שורדים, ולכן מיד כשנולדה החליט להפריד אותה מהאם, מפני שהייתה החלשה מבין הגורות. "אבא שלי חזר עם נמרה קטנה, חתלתולה, שהייתה שורטת נורא חזק. כשהיא גדלה, היינו הולכים איתה קשורה ברצועה ברחבי היישוב ספיר שבערבה, שבו גדלנו. לפעמים היא הייתה קופצת על ילדים, בעיקר עליי, כי היא ידעה שאני הטרף הכי קל, ולכן כבר כשמלאו לה חודשים ספורים לא נתנו לה להתקרב אליי. זו הייתה ממש אטרקציה, ואנשים היו באים מרחוק כדי לראות את הפלא-הנמרה שגדלה עם בני האדם".
 
גיורא אלוני
גיורא אלוני צילום: מוטי בוחבוט

הנמרה שקיבלה בבית משפחת אילני את השם עתר, זכתה לכבוד מלכים ואפשרה לאבי המשפחה, גיורא, הצצה נדירה לאורח חייו של הטורף המנומר. הוא חימם אותה במייבש השיער והבריק את פרוותה, והיא בתמורה התייחסה אליו כאל אב, גם אם פעם אחת נשכה אותו בחוזקה בפרק ידו. עתר, שהתקבלה בחום לחיק המשפחה, נשארה שם עד שמתה מדלקת כליות בזרועותיו של האב המסור. "היא הייתה כה יפה וחזקה והנה קרה הבלתי צפוי", אמר אז אילני, "זה כמו ילד שנפטר".

האב המאמץ, הזואולוג גיורא אילני, הלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 72, לאחר מחלה ממושכת. אילני גדל בקיבוץ גן שמואל ובתקופת הצבא הגיע לערבה, התאהב והחליט להישאר. במשך 20 שנה עבד כזואולוג ברשות שמורות הטבע והיה ממקימי בית ספר השדה באילת, שם עבד כחמש שנים. הוא היה הראשון שאיתר חיות בר נדירות כמו קרקל וחתול חולות, וגם הוכיח שבאזור הערבה יש אוכלוסיית צבאים ייחודית לאזור. אולם עיקר תהילתו הגיעה מתגליתו הגדולה-יש נמרים באזור מדבר יהודה.

לאחר התגלית המרעישה, הוא גם היה הראשון שהתקין משדרים בגופם של תשעה נמרים, כדי לעקוב אחר אורח חייהם ומחקריו בנושא התפרסמו בכתבי עת בארץ ובעולם. "פרופסורים אחרים לא העלו על דעתם שהיו נמרים בארץ", מספר הזואולוג עזריה אלון, "פעם הבאתי לאחד מהם גולגולת שמצאתי במדבר יהודה והוא אפילו לא העלה בדעתו שהיא שייכת לנמר שמסתובב לנו כאן בארץ ואמר שהוא לא יודע. גיורא היה מהראשונים שנתפסו לעניין, הוא ממש הפך להיות 'איש הנמרים'-הוא עקב אחריהם ונתן להם שמות. כל נמר היה אצלו אישיות".
אידיאליסט או אגואיסט

במסגרת "לכל נמר יש שם" הוענקו להם השמות ינאי, הורדוס או שמות מהמיתולוגיה הבבלית, כמו "חומיבבה". לצד עדת המעריצים שהתקבצו סביבו, המחקרים של אילני לא זכו לאהדה גדולה בקרב חברי קיבוץ עין גדי, שלא ראו בעין יפה את ביקורי הנימוסים שערכו הטורפים החתוליים בשבילי המשק.

בקיבוץ האשימו את אילני כי רק כשייטרף ילד, הוא יכיר בסכנה שמרחפת בגלל הנמרים. אילני טען נגדם שאם יגדרו את היישוב ויוציאו את פינת החי מחוץ למשק, הנמרים לא יגיעו ליישוב.

"הוא היה קיצוני בעניין שמירת הטבע", מסביר בנו עפרי, עיתונאי ב"הארץ", "הוא אמר לאנשים בעין גדי שהם אלה שצריכים להיות מאחורי הגדר, לא הנמרים. הוא האמין שהערבה הייתה צריכה כולה להיות שמורת טבע, כמו פארק גדול באפריקה, והתאבל על ההידרדרות ההדרגתית של עולם החי באזור. הוא איש של מאבק. הוא נאבק בניסיונות שונים כמו להקים בערבה תחנה של 'קול אמריקה', שתשדר לברית המועצות, והיה מהראשונים שנאבקו נגד תעלת הימים".

"הוא היה מאוד רומנטי", מוסיף בנו, "האמין באידיאלים ובחיים ללא פשרות. הוא רצה לחיות כמו שבני האדם חיו באפריקה, פעם, בגלל זה גם אהב את הערבה. לגדול במשפחה עם נמרה ואחר כך עם שועלים ושפני

סלע-אין דברים כאלה. אף פעם לא היו לנו כלב או חתול. בתחילת שנות ה-80 אנשים דיברו בבית על פוליטיקה, אצלנו דיברו על מה קורה עם הפראים ומה עושים עם העזניות".

אופיו של אילני, שקנה לו מעריצים, קנה לו גם לא מעט יריבים. דרכו הבלתי מתפשרת ונאמנותו המוחלטת לערכים, שלעתים נדמה היה כי חלפו מן העולם, יצרה לא מעט חיכוכים. בשנת 1990 פוטר מעבודתו ברשות שמורות הטבע והחל להדריך טיולי ספארי באפריקה.

בראיון למקומון "זמן הנגב" אמר: "החליט מי שהחליט ברשות שאני כנראה מיותר והחליט לפטר אותי. חוץ מזה שלעתים היו לי מאבקים איתם. . . ברשות היו כל מיני פקידים שהתעצבנו נוכח גילויי הזנים שעשיתי, פקידים שלא מכירים ולא יצאו אף פעם לשטח".

"לגיורא היו יותר אויבים ויותר אנשים שפחות אהבו אותו מאשר כאלה שכן", אומר קולגה, "בעיקר אנשים שלא הכירו אותו פנימה. יש לא מעט אנשים שלא אהבו את האופי שלו. הוא מצטייר כמי שמאוד אוהב את עצמו, במידה זו או אחרת אגואיסט, אבל מי שהכיר מבפנים וידע את העושר והאושר שיש בתוכו, הכיר גיורא אחר לגמרי. הסיבה שפוטר מהרשות הייתה בגלל שלא אהבו שם את צורת העבודה שלו, הוא עבד לבד ועשה מה שחשב לנכון, לא מה שהם חשבו".

דעיכה מקבילה

לא כולם ידעו איך להתייחס לאיש הנמרים. תווי פניו החזקים והמסותתים, קולר החרוזים האפריקאיים שענד תמיד על צווארו שיוו לו מראה מרוחק, לא מכאן. במהלך השנים אף לקח חלק בשני מבצעים גדולים, אחד להטסת פראים (חמורי בר) מאיראן, דקה לפני תחילת המהפכה, ומבצע נוסף שביצע יחד עם חיל האוויר להטסת ערודים מאתיופיה לישראל. הכל כדי להחזיר את בעלי החיים התנ"כיים לארץ, "הוא אפילו רצה להביא דובים לחרמון", אומר עפרי בחיוך.

"גיורא היה קודם כל סוליסט", מספר הזואולוג יותם תמנה, ששימש כעוזר שלו בשנות השמונים. "הוא היה בנאדם שלא אהב יותר מדי חברותא. הוא אהב תכל'ס, ולקח זמן להתקרב אליו, לא סחבק לשבת איתו, אלא איש עבודה שקשה לחדור אליו. עם זאת, ברגע שרכשת את אמונו, והוא ידע שיש בך תכונות דומות לשלו ושגם אתה נותן כבוד לטבע ומכיר בחשיבותו, הוא נפתח והיה מוכן לחלוק איתך הרבה מאוד. ייאמר לזכותו שהיה איש שעבד הרבה שנים לבד, ומהבחינה הזאת יכולת לזרוק אותו בשטח, והוא קרא והבין אותו יותר טוב מכל אחד אחר. לצאת איתו לשדה זו הייתה חוויה אדירה. מעבר למידע הפנומנלי שהיה לו, לא נתקלתי בהבנה כזו של השטח ושל בעלי חיים. הוא ידע לקרוא את בעלי החיים ולהבין אותם יותר טוב מכל אחד אחר".

"הוא לא היה מאצ'ו, למרות שנשמע כמו אינדיאנה ג'ונס", מציין עפרי, "הוא היה אדם רגיש שכתב שירים. ברשות שמורות הטבע היו כל מיני ציידים לשעבר שהפכו פתאום לשומרי טבע, אבל הוא היה באמת אינטלקטואל שבחר לעסוק בשמירה על בעלי החיים". האח גור, אנימטור במקצועו, נזכר בסיפור שסיפר לו אביו לפני השינה על שני גורי נמרים שאמם יוצאת לחפש אוכל והם מתלבטים אם לעזוב את המחבוא ולצאת להסתובב. "הוא ראה את זה קורה והמציא מה כל אחד מהם אומר", הוא מספר ומציין כי בקרוב יהפוך את הסיפור לסרט אנימציה, ויקרא לו "סבא והנמרים".

איש הטבע, שעצמאות וחופש הנחו אותו לאורך כל החיים, עבר בשנת 1994 אירוע מוחי ראשון, במהלך ניתוח פשוט להחלפת המסתם בלב שהסתבך וגרם לתסחיף להגיע למוחו. כשהתעורר מהתרדמת, עבר שיקום ארוך מאוד בבית לווינשטיין, ובעצם סיגל לעצמו מחדש את יכולת הדיבור. מהרגע הזה, עבר אילני להתעסק יותר בהישרדות של עצמו, ולא של הנמרים. בשלב מסוים עוד חשב שימשיך בעבודתו, ובראיון לעיתון אף אמר שבקרוב יחזור להדריך קבוצות לאפריקה, אך כוחותיו לא עמדו לו על אף חזותו הבריאה.

"הוא לא היה לגמרי מודע לזה שהוא פגוע וחשב שיוכל לחזור לעשות את כל הדברים", אמר בנו, והוסיף כי הדעיכה שלו באה במקביל לדעיכת הנמרים בישראל-פרויקט חייו. הידיעות על מותם בזה אחר זה הכאיבו לו כל פעם מחדש. חומיבבה, שהייתה הנמרה הראשונה בעולם שכל חייה תועדו בעזרת מכשיר קשר, נורתה מאש חיילי צה"ל, שלומציון נמצאה מתה בנחל צאלים ונמר נוסף נדרס.

לפני חמש שנים עבר אירוע מוחי נוסף שממנו לא התאושש, השבוע אמר בנו מעל קברו הפתוח כי אביו חטף את המכות הכי אכזריות שאדם כמוהו יכול לחטוף, "מאדם חופשי ועצמאי הוא איבד את יכולת הדיבור וכבר היה במצב מאוד נסמך. הוא כבר לא יכול לדבר. הקול שלו חסר לי בכל המאבקים הסביבתיים של השנים האחרונות. הייתי רוצה לשאול אותו מה הוא חושב על זה".

למרות שבשנים האחרונות הוא התגורר באיזור המרכז בחרה משפחתו לקבור אותו במדבר, ליד החיות ובאקלים שבו בילה את מרבית חייו.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

דעות וטורים

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים