שני צדדים לירדן: ג'יזס, איזה סירחון
ביד אחת מטפחים את הירדן כמסחטת מזומנים לצליינים נוצריים, וביד השנייה הופכים אותו לנהר ביוב. אולי האוונגליסטים יעזרו. לא עוצר בירוק, חלק א'
- לא עוצר בירוק, חלק ב': שיעשן עם הזקן
- לא עוצר בירוק, חלק ג': המצב מזופת
התפאורה מושלמת להשראה דתית: אפיק הירדן כאן רחב למדי, העצים מסוככים על המים שמקבלים גוון ירקרק נעים, וכשעוצמים עיניים אפשר אפילו לדמיין את ריח המלוח. סיפון רחב מעץ, מקושט בעציצים פורחים ולוחות עם פסוקים מהברית החדשה, מסתיים בכמה גרמי מדרגות שיורדים אל הנהר.
קבוצות קבוצות של נוצרים מאמינים, צעירים וקשישים, נשים וגברים, טובלים במים הקדושים עד המותניים, אם לא למעלה מזה, ויוצאים עם נשמה מטוהרת, נפש מרוממת ומוכנות מלאה לתעשיית המרצ'נדייזינג שמחכה להם באולם הכניסה: בקבוקון עם מים קדושים עולה כאן שישה דולר, וחלוק לבן לטבילה, עם תמונה של ישו על החזה, אפשר לשכור בעשרה דולר. רבים מהמבקרים מעדיפים לרכוש את החלוק לצמיתות תמורת 25 דולר. בגמר הטבילה הם מגלגלים אותו במזוודה ובבוא היום ייקברו בתוכו. אחרי שהתייבשו והסדירו גם את ענייני העולם הבא, הם חוזרים לאוטובוס מצוידים בתיאבון בריא וחיוך רחב.
החיוך הזה היה נמחק אם היו ממשיכים בכביש עוד כמה מאות מטרים, פונים שמאלה לפי השילוט "רוב רוי" ומתקדמים על שביל העפר עד סכר אלומות הסמוך. אם היו מצליחים לשרוד את הצחנה האיומה, היו מבחינים שכאן מפסיק הירדן לכהן כנהר קדוש, ועובר לתפקד כתעלת ביוב. מתברר שהקטע הנקי (והקצרצר) של הירדן הוא הצגה לתיירים, ושמיד כשמסתיימת הגדר של אתר "הירדנית" מפציעה האמת העירומה. כישראלי, עמדתי שם השבוע והתכווצתי מבושה. כנוצרי, אני רק יכול לנחש מה הייתי מרגיש לנוכח ההונאה הזו.
הכינרת וים המלח, למקרה שלא ידעתם, מנותקים זה מזה כבר שנים. סכר אלומות עוצר את מי הכינרת, מכאן הם מחולקים להשקיה. מצדו השני של הסכר מתחיל הירדן הדרומי, שזורם-ספק אם זו הגדרה ראויה - על פני כ-215 קילומטר מתפתלים (כ-105 קילומטר בקו אווירי) עד ים המלח. לאורך הדרך אסור להיכנס למים המזוהמים; כשהם נשפכים לים המלח, המלח מתפקד כחומר חיטוי.
אתה עומד על סכר אלומות ומסרב להאמין שזה מה שנשאר מהנהר היחיד בישראל: במקום מים מהכינרת, הוא מקבל אספקה מצינור שיוצא ממש מתחת לסכר, ומזרים ביוב, 24 שעות ביממה. חברי הקיבוצים והמושבים בסביבה נכנסים לשירותים, עושים מה שעושים ומה שהם מדיחים מגיע לכאן, לתוך הירדן הקדוש. מסביב למוצא הצינור רובצות שכבות מעופשות של סבון ובועות, גיבוב של בוץ מעורבב בצואה, ונהר של שתן צח זורם בתווך.
גדעון ברומברג, מנכ"ל ארגון "ידידי כדור הארץ", לא תולה תקוות רבות בממשלת ישראל. כחלק מהניסיון להציל את מקורות המים באזור הוא מנסה לגייס את העולם כדי להפעיל לחץ על ישראל ועל ממלכת ירדן, שתורמת מנה יפה של זיהום מעברו השני של הנהר. הוא כבר הביא אל הנקודה המבישה הזו צוותי טלוויזיה ועיתונאים מכל העולם, חברי קונגרס אמריקאים וצירים מהפרלמנט
כולם ראו, הזדעזעו, פרסמו ופנו בתחינה לממשלות ישראל לדורותיהן, לשווא. השיא נרשם כשהגיע למקום האחראי לנושאי הסביבה במשרד החוץ האמריקאי. התברר שהאיש הוא אוונגליסט אדוק. כשראה את המחזה ביקש מהמלווים להניח לו לנפשו, ישב על שפת הנהר, שאף מלוא הריאות את הסירחון, ובכה. "תאר לך שמישהו היה מתייחס ככה לבית כנסת", אומר ברומברג, "הרי היינו זועקים עד קצה העולם".
בשביל ברומברג הסנטימנט הנוצרי הוא רק מנוף לנסות להציל את הירדן וים המלח. כדי שזה יקרה, יש צורך בשיתוף פעולה כלל אזורי, אבל בינתיים אפשר להתחיל עם טיפול בביוב הישראלי. המועצה האזורית עמק הירדן היא אחת האחרונות בישראל שעדיין לא הקימה מתקן מתקדם לטיהור שפכים. במשרד להגנת הסביבה מגבשים כתב אישום נגד ראש המועצה, יוסי ורדי, שבתחומים אחרים דווקא ידוע בפעילות הסביבתית שלו.
ורדי הסכים השבוע שמדובר ב"בושה לכולנו", אבל הטיל את האשמה על הממשלה: "כבר שש שנים אנחנו תקועים עם הבירוקרטיה הממשלתית, יד שמאל לא יודעת מה יד ימין עושה. עכשיו אני סוף סוף יכול להיות איש בשורות - קיבלנו מימון להקמת מתקן לטיהור שפכים במשותף עם עיריית טבריה, ואני מאמין שבעוד שנתיים השערורייה הזאת תהיה מאחורינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
