סוף עונת החשמונאים

שמעון ברמץ מלוחמי חרות ישראל, דור חמישי ללוחמי ובוני ירושלים, הלך לעולמו בגיל 87. ידידתו הקרובה שרה ברנע נפרדת מהאיש ומתקופה שלא תחזור

שרה ברנע | 9/2/2009 15:06

"חיילים אלמונים הננו בלי מדים
וסביבנו אימה וצלמוות
כולנו גויסנו לכל החיים
משורה משחרר רק המוות...".

היו אלו המילים האחרונות שהדהדו בבית הקברות העתיק שבהר הזיתים בסיום הלוויתו של שמעון שנערכה ביום ו' בשעה 11.00.

הם נותרו ארבעה: עזרא יצחק, אהרון ויוסף - אחרוני לוחמי ברית חשמונאים שניצבו למרגלות קברו הטרי של חברם שמעון (לוי במחתרת). בקומה זקופה שרו את המנון הלח"י, כי כך רגילים הם להיפרד מחבר לוחם שגויס לכל החיים, וזה עתה שיחררו המוות.

שמעון ברמץ עם המפתח לקבר רחל. צילום: שרה ברנע.

באותה שעה ממש נערכה במוזיאון "חצר הישוב הישן" שברובע היהודי, מול הבית בו נולד וגדל שמעון, פתיחה חגיגית של תערוכה בשם "דפוס מונזון- 100 שנות ליטוגרפיה". זמן רב חלם שמעון נכדו של ר' אברהם לייב מונזון להגיע לרגע זה, קרוביו וידידיו התפללו שיוכלו להשתתף ביחד עמו במעמד המכובד, אך לא זכו, ואת הכבוד האחרון חלקו לו למרגלות הר הזיתים. היתה זו שעה אחת שסמלה את תמצית חייו של שמעון - ביום עבודה בבית הדפוס למחיה, ובלילות הגנה על מולדת אהובה.

יליד שנת 1922 היה שמעון, הוא נקרא ע"ש אבי סבו ר' שמעון מונזון, בנו של אברהם לייב הראשון. בן 28 שנה היה ר' אברהם לייב מונזון מתלמידי הגאון מווילנא אשר בשנת 1932 עלה לארץ בגפו, רכוב על סוסו ממוהילוב שברוסיה. הוא הצטרף אל המניין הראשון של האשכנזים ובנה ביתו בירושלים העתיקה.

השר משה מונטיפיורי שהתרשם מאומץ לבו, הפקיד בידו בשנת 1841 את מפתחות מבנה קבר רחל אימנו שעל אם הדרך בואכה בית לחם. כשלושים שנה עסק ר' אברהם לייב בצרכי ציבור באמונה, הוא היה שמש של קבר רחל וגבאי ושמש של בית כנסת "החורבה" של עדת הפרושים שבירושלים.

לאחר מותו המשיך בנו ר' שמעון את התפקיד 36 שנים נוספות, עד מותו בשנת 1906. בניו של ר' שמעון אברהם לייב השני ומשה, בעצת אביהם בחרו להתפרנס מיגיע כפים ופנו ללמוד את מקצוע הליטוגרפיה (דפוס אבן), לאחר לימוד של שנתיים בגרמניה פתחו בשנת 1892 את דפוס האבן של מונזון בשכונת באב אל- חוטא שברובע המוסלמי.

מי שהיה בין המטיילים הרבים שהצליחו להגיע לביתו של שמעון השוכן בלב הכפר בית חנינא, זכה להתרשם משפע תמונות הליטוגרפיה של דפוס מונזון שהיו תלויות על קיר ביתו, זכה לראות את המפתח ואת החותמת של קבר רחל שהיו שמורים היטב בקופסת העץ, ובעיקר זכה לשמוע מפיו סיפורים אודות אנשי הישוב הישן וסיפורי גבורה מימי הלח"י וברית חשמונאים.

אחרוני חברי המחתרת נפרדים משמעון ז"ל בשירת המנון הלח"י. שרה ברנע

אל ברית חשמונאים (ברי"ח) הצטרף שמעון בשנת 1938 לאחר שסיים את לימודיו בישיבת "עץ החיים". ברית חשמונאים הייתה תנועת נוער דתית שפעלה במתכונת חצי צבאית. היא חרטה על דגלה את חידוש רוח החשמונאים במישור הלאומי והרוחני – משמע כיבוש ארץ ישראל, הקמת מלכות ישראל והשלטת חוקי התורה בתוכה. שמעון שהיה מפקד פלוגה השקיע מאמץ רב בגיוס חברים חדשים.

באחד הימים גייס לשורות התנועה נערה צעירה עליזה בת הרב המקובל מרדכי עטייה, לימים נישאו השניים ובנו ביתם בשכונת ארזה שממערב לעיר. שם גם נולדו ארבעת ילדיהם: מוטי, אבי, תרצה וגדעון.

בערב חג השבועות תשכ"ח כשנה לאחר שחרור העיר ירושלים התיישבו עליזה ושמעון יחד עם עוד שבע משפחות בוגרי ברית חשמונאים ולח"י, על אדמות "כפר עברי" שננטש במלחמת השחרור.

הם איתרו מבנה שבנייתו הופסקה ורכשו עליו בעלות, הבניין זכה לכינוי "בית השבעה". בעיני שכניו הערבים היה שמעון "מוכתר הכפר", הוא הכיר את שכניו, דיבר בשפתם, דאג לשלומם והם רכשו לו כבוד רב.

כארבעים שנה גר שמעון בביתו. ב-12 השנים האחרונות היה לבד ללא עליזה רעייתו, הוא נשא בשקט את מכאוביו, לא התלונן והתחזק ברוח אמונתו.

פרידה משמעון היא פרידה מתקופה שלא תחזור, היא פרידה מהבית ופרידה מהאיש. איש של חסד היה, אוהב העם והארץ, מורה דרך לדור של מדריכים אוהבי ירושלים, כל חייו הרגיש שהוא בשליחות, וכשהשליחות הסתיימה וכל הסיפורים סופרו וכל המסרים הועברו, הרשה לעצמו להיפרד מהעולם הזה. הוא נפרד מוקף במשפחה אוהבת - בנים נכדים ונינים הנושאים בגאווה את מורשתו.
יהי זכרו ברוך.

שרה ברנע ידידה קרובה ומדריכת טיולים בירושלים.