ליברמן הסטודנט: מבט לדמותו
הוא הסתובב בגבעת רם בסנדלים וגרבי צמר בלי גרוש על התחת. איפה יש ערבי להיכנס בו? כך נבנית לה אידאולוגיה
"הסטודנטים הערבים נהגו לפתוח בלילה את כל החלונות במעונות ולשיר 'בילאדי בילאדי'. גם מי שלא רצה נגרר לתוך המאבק הסוער". ובאותו רגע ליברמן בהחלט נגרר. הוא השתולל על דברים שבשארה אמר, תפס סטנד של עיתונים והשליך אותו.
שנייה לפני שהסטנד פגע בראשו בשארה זז הצדה. יצא מהתקרית ללא פגע. אם בשארה לא היה מספיק זריז, אומר אחד הנוכחים בתקרית, הוא היה עד היום משותק. אביגדור ליברמן, שחבריו כינו אותו איווט, עלה לארץ שנה לפני כן. ניסה להתקבל לכמה קיבוצים, גר תקופה קצרה בבאר שבע וב-79' התחיל ללמוד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים ולימודים רוסיים.
היה לו תיק ג'יימס בונד מלא במסמכים והוא היה מגיע לאוניברסיטה נעול בסנדלים וגרבי צמר. שנאת ערבים ודאגות פיננסיות, אלה היו הדברים שהטרידו אותו. שני מרכיבים שעוד יחזרו במהלך הקריירה הפוליטית. הם והתיק ג'יימס בונד.
סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים היו שנים סוערות באוניברסיטה העברית בירושלים. האווירה הייתה מהאלימות שידע אי פעם קמפוס ישראלי. קסטל, ארגון הסטודנטים הימני, נלחם בקמפוס, ארגון הסטודנטים היהודי-ערבי, ובוועד הסטודנטים הערבים.
היחסים בין שתי הקבוצות היו יחסי איבה, אומר העיתונאי ירון סחיש שהיה פעיל בקמפוס. "לי לא היו חברים בקסטל. תהום הייתה פעורה בינינו". "מכות הן המשך הפוליטיקה, באמצעים אחרים", טענה כותרת גדולה בעיתון הסטודנטים "פי האתון", שנשלט על ידי קסטל. לפעמים האלימות הקשה הרתיעה מבקרים.
"תשמע יא בבא", אמר סעדיה מרציאנו, מראשי הפנתרים, לאחד מעורכי "פי האתון", "היינו בדרך לאוניברסיטה ושמענו שיש מכות, אז החלטנו לא לבוא". השיא היה בדצמבר 79': החבר'ה של קסטל הכו בשרשראות ברזל סטודנטים ערבים. אני זוכר גם את ליברמן תוקף, אומר עמוס נוי, אז סטודנט למתמטיקה ולפיזיקה ופעיל בארגון קמפוס והיום איש היי טק.
"אנשי הימין היו אלימים מאוד. הם תקפו את כל מי שהיה לו גוון שמאלני, פוצצו עצרות,
"הוא לקח את זה באופן אותנטי והתייחס להפגנות כפשוטן, כמו עולה חדש מרוסיה שמולו עומדים גויים והוא צריך להילחם בהם. והוא נלחם בהם". בראיון עיתונאי סיפר בעבר ליברמן כי הוא התעמת בשתי הפגנות. ח"כ ג'מאל זחאלקה (בל"ד), אז סטודנט לרוקחות, זוכר שליברמן קילל וצעק, אבל דווקא פחד מאלימות.
"כל אלה שהגיעו ישר מהאוניברסיטה בגבעת רם לממשלה בנו את הקריירה שלהם על הסתה נגד הערבים", הוא אומר. "הם היו מאוד אלימים, תקפו סטודנטים ערבים, ארגנו פרעות. ליברמן לא ידע לדבר, הוא רק קילל וצעק, אבל היה פחדן גדול, כשהיו מכות הוא ברח ונעלם. אני לא ראיתי אותו באירועים אלימים, שמעתי ממנו רק קללות". ליברמן הוא היום גדול מבקריו של זחאלקה, וקרא להוציא את מפלגתו בל"ד אל מחוץ לחוק.
השנים הראשונות של ליברמן כסטודנט היו מלאות טלטלות. בתחילה היה פעיל בכ"ך כמה חודשים. פעיל הימין הקיצוני אביגדור אסקין זוכר אותו מגיע לסניף הירושלמי של התנועה כדי לקחת דפי מידע ולחלק אותם באוניברסיטה. ליברמן הכחיש את הדברים במהלך מערכת הבחירות האחרונה.
משם עבר לפעילות בקסטל, קבוצת סטודנטים לאומית, ארגון הסטודנטים הימני של האוניברסיטה, שבראשו עמדו צחי הנגבי וישראל כ"ץ. ליברמן היה פעיל שולי, "בין אם מיוזמתו ובין אם לא, לא היה לו מספיק ביטחון כדי להוביל סטודנטים", אומר פעיל באותן שנים.
הפוליטיקה עניינה אותו, אבל ליברמן לא היה בולט. הוא הסתובב בעיקר עם קבוצה קטנה של עולים חדשים כמוהו. "ליברמן היה עולה חדש, פחות מקושר, מקורב לכהנא ולכן נתפס כמישהו שהגיע מהשוליים", אומר יצחק נבו, אז סטודנט לפילוסופיה, היום מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.
יונתן נדב, היום הבעלים של הוצאת הספרים חרגול, זוכר את ליברמן כ"דמות מדרג ב' או ג'. הוא נראה כמו בריון, עבד כשומר סף במועדון הסטודנטים, אבל נתפס יותר כנושא כלים". אני בכלל הייתי בטוח שהוא שומר הראש של צחי הנגבי וישראל כ"ץ, אומר לב גרינברג, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ואז סטודנט לסוציולוגיה.
"הוא תמיד היה צמוד אליהם, אבל לא דיבר הרבה. למעשה אני לא זוכר אותו פעם אחת פותח את הפה באספה פומבית". נועם קמינר, היום איש היי טק, היה מהפעילים הבולטים של קמפוס, דווקא זוכר ויכוחים עם ליברמן. "הוא נהג להגיע לשולחן שלנו בגבעת רם, תמיד עם תיק ג'יימס בונד, והיה מתווכח איתנו במשך שעות.
"כבר אז היו לו דעות קיצוניות. הוא דרש שנוציא את הסטודנטים הערבים מהמעונות והתנגד לזכות ההתארגנות שלהם. כשהייתי מאזין לו, הייתה לי הרגשה שישראל כ"ץ וצחי הנגבי, שהיו יושבי ראש אגודת הסטודנטים, צברים מהצנחנים, דחו אותו. בעיניי הוא היה דמות שוליים מסכנה".
עיקר המאבקים התחוללו סביב מעורבותם של הסטודנטים הערבים בחיי הקמפוס. המקור ל"בלי נאמנות אין אזרחות", סיסמת הבחירות של ישראל ביתנו, התהווה באותם ימים. "הנאמנות של הסטודנטים הערבים עמדה במרכז המאבק שלנו", אומר רפי בן חור, סמנכ"ל במשרד התיירות, אז פעיל ימני באוניברסיטה ויו"ר אגודת הסטודנטים.
הסטודנטים של קסטל דרשו שהסטודנטים הערבים ישרתו במשמר האזרחי של האוניברסיטה. הם תקפו אותם אחרי שסטודנט ערבי כיבה נר בערב יום הזיכרון וטענו שההפגנות של הסטודנטים הערבים אינן חוקיות. "האוניברסיטה היא אחד המקומות היחידים שבו הערבים שווים ליהודים", אומר לב גרינברג.
"לא רק שחלקם היו מוכשרים מאוד אלא שהם גם היו קהילה חזקה, וזה עצבן לאנשי הימין את העיניים וגרם לחילופי מהלומות במעונות הסטודנטים וגם באוניברסיטה. ליברמן תמיד היה שם, בתוך המתח והמכות". ולא שהיה לו הרבה זמן פנוי. חלק ניכר מזמנו ליברמן בילה בחיפושי עבודה. אל צחי הנגבי, שהיה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, הוא הגיע כשהנגבי חיפש שומר למועדון הסטודנטים שפתח, שבלול.
"סטודנטיות טענו שיש במקום אווירה לא נעימה בגלל הסטודנטים הערבים", מספר הנגבי. "לדעתי הטענות שלהן לא היו מבוססות, אבל החלטנו להגדיל את האבטחה. אמרו לי שיש פעיל רוסי חדש שמחפש עבודה. נפגשתי איתו. הוא אמר לי 'אל תדאג, לא תהיה שום בעיה במועדון', ובאמת לא היו בעיות. הוא היה שומר סף קשה".
שנה אחר כך שודרג ליברמן והפך לאחראי על כל הפעילות של שבלול. אשתו הטרייה אלה בישלה במועדון. "הוא הפעיל את המועדון מא' עד ת'", אומר פעיל בהתאחדות הסטודנטים.
כל זה לא הספיק לליברמן. בסוף 1979 הוא התחיל לעבוד כעוזרו האישי של עו"ד אלישע פלג, שהיה מזכיר סניף רפ"י בירושלים. "את החדירה הפוליטית הראשונה שלו הוא עשה באמצעותי", אומר פלג, היום חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם הליכוד, אז סטודנט למשפטים.
"צחי הכיר לי אותו ואמר לי שהוא מחפש עבודה. מיניתי אותו לסגני. הוא ריכז את הפעילות של התנועה בירושלים, הכרתי לו את גרשון אברמוביץ, וגרשון הכיר לו את יהושע מצא". די מהר ליברמן התחבר גם עם ישראל כ"ץ שהיה אז יו"ר התאחדות הסטודנטים, שאף מינה אותו להיות הנציג של קסטל בוועידת הסתדרות הסטודנטים מטעם מדעי הרוח.
במהלך הוועידה ניסה ליברמן להדיח את כ"ץ, חברו הטוב, מראשות אגודת הסטודנטים. לאולם הוזעק צחי הנגבי שהיה אז יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, שניצב לצדו של כ"ץ. "טיפלנו בו כמו שצריך", אומר פעיל בקסטל. ליברמן לא התייאש. הוא הקים גוף פוליטי חדש, מסלול, שניסה להיכנס לוועידה של הסתדרות הסטודנטים.
בבחירות הוא לא עבר את אחוז החסימה. "הוא ניסה למרוד בהנהגה, אבל לא היה מנהיג בעצמו ולכן נכשל", אומר אחד מפעילי קסטל. "הוא לא הכיר את הכללים. באוניברסיטה צריך לשכנע, הוא מעדיף הנהגה דיקטטורית. אחרי הכישלון עם מסלול הוא נפלט למעשה מפעילות פוליטית. שנים אחר כך הוא חזר על אותו דפוס בליכוד".
בתוך כל מהומת הפוליטיקה והעבודה לא נותר לליברמן זמן לנהל חיים סטודנטיאליים פעילים. האוניברסיטה שקקה חיים. נשפי חנוכה בקמפוס ובמעונות עם דיסקו וסופגניות ושירה בציבור עם הדודאים. באולם וייז בגבעת רם נערכו מפגשים עם סופרים כעמוס קינן ובפרגוד הוזמנו הסטודנטים למוזיקה חיה, יין חם וסרט - "החיה שבאדם" - במחיר מוזל.
ליברמן לא היה בליין גדול. הוא גר תקופה קצרה במעונות, משם עבר לירושלים. סטודנטים מתקשים לזכור את הסטודנט איווט, זה שיושב בספריות, מצלם מאמרים, מסכם שיעורים. לפעמים אני חושב שליברמן הוא דמות פיקטיבית, אומר פעיל בקסטל.
נא להמתין לטעינת התגובות
