גם ציונות – וגם התיישבות
רונית שוקר ונעם ארנון וסמי בר לב אינם 'רק' אנשי התיישבות, הם גם אנשי חינוך וחברה. למה לא ננפץ אחת ולתמיד את המשוואה שעל מנת להיות עסוק בחינוך ובחברה עליך לגור בעיר פיתוח ולעזוב את היישוב? מנהלת פרס מוסקוביץ' לציונות משיבה לרייכנר
אלישיב רייכנר מיצר על כי פרס מוסקוביץ לציונות הפך השנה כדבריו ל"פרס ההתיישבות". איננו מתחמקים ממתן הפרס לחלוצים שעיקר הדגש על תרומתם לארץ ישראל אבל נדמה שהראיה של המושג "התיישבות" הפכה צרה מדי ופה שורש העניין.
נעם ארנון כמשל. האם עיקר עשייתו של נעם היא בהתיישבות? נעם הוא איש חינוך. הוא ממעבירי נס חברון מדור לדור, הוא גאל את סיפור פרעות תרפ"ט והוא מצליח לקרב המוני חיילים ומפקדים העוברים במדרשת חברון. זו אינה רק עשייה בהתיישבות, זה חינוך. זה חיבור בין חלקים בעם, זו לא רק בניה של בית או יישוב, זו אמירה ועשייה חינוכית יומיומית.
הפרס לנעם ארנון לא ניתן רק על ההתיישבות בחברון אלא על הצעד החינוכי האדיר שהוא חלק ממנו: החזרת מערת המכפלה לתודעת העם. העברת המסר החברוני שהוא ליבו של עם ישראל למאות ואלפים במשך 365 יום בשנה היא העשייה החלוצית הציונית הייחודית והמדרשה בחברון אינה מחנכת פחות מהמדרשה בירוחם או במעלות וכולן ברוכות וראויות.
או לדוגמא הפרס לסמי בר לב. סמי לא מקבל את הפרס רק בשל היותו הישראלי הראשון שהתיישב בקוניטרה. הוא לא מקבל את הפרס רק כי חלם על הקמת עיר בגולן
אם סמי היה גר באופקים, ודאי יכול היה לזכות בפרס על העשייה החברתית, אבל כשמתמודדים עם אותן הבעיות, רק מהצד השני של הקו הירוק, זה כבר מעורר שאלות.
רונית שוקר היא סיפור של חלוציות, מסירות נפש והיאחזות בציפורניים במשק אחיה שבבנימין, גם אחרי פציעתו הקשה של בעלה (דאז) יוסי שוקר ז"ל . אבל עיקר עמלה של רונית היום אינו בשדה ההתיישבות אלא בלימוד שיעור מאלף מהחיים לאלפי בני הנוער המבקרים באחיה, הם רואים את כרם הזיתים המרהיב, מתעודדים ומתחברים להבנה שניתן לגאול את ארץ ישראל בידיים פשוטות ובאהבת הארץ.
רונית שוקר ונעם ארנון וסמי בר לב אינם 'רק' אנשי התיישבות, הם גם אנשי חינוך וחברה. ולמה לא ננפץ אחת ולתמיד את המשוואה שעל מנת להיות עסוק בחינוך ובחברה עליך לגור בעיר פיתוח ולעזוב את היישוב? שופטי פרס מוסקוביץ הבינו את זה. מתי יבינו גם אחרים?
רותי ליברמן היא מנהלת פרס מוסקוביץ' לציונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
