נהר הירדן: הביוב עולה על גדותיו
הנהר המפואר שעובר בישראל, בירדן וברשות הפלסטינית סובל. הביוב זורם חופשי והפוליטיקה מונעת הצגת פתרון סביבתי ראוי. רגע לפני שאנו הורסים לחלוטין עוד פיסת טבע, מחקר חדש מבטיח להציג את הכדאיות הכלכלית לשיקומו. ואז, ככתוב בספר יהושע אולי מי הירדן ישבו למקומם
◄ שני צדדים לירדן: ג'יזס, איזה סירחון
עדויות בנות מיליון שנה מצביעות על פעילות אדם בסביבת נהר הירדן. במשך שנים לאורך ההיסטוריה נאבקו באזור השחון על השליטה בירדן ובמקורותיו. אין צורך להסביר מדוע מקורות מים עשויים להוות עילה לפתיחה במלחמה. עם זאת, גם היום, למעלה מ-14 שנה מאז נחתם הסכם שלום בין ירדן לישראל, הנהר המהווה קו גבול נותר קורבן של צרכי אדם וניגודי אינטרסים. הנהר המפואר, ההיסטורי, הארוך ביותר בארץ, ולמעשה היחיד, נותר יתום ממים. הזרימה היחידה שאפשר למצוא בירדן הדרומי היא זרימת מי שופכין.
עד להקמת המוביל הארצי בשנת 1964, זרמו בירדן כמויות מים שהיו יכולות להספיק לצריכת המים הביתית ולגינון הפרטי של כל תושבי ישראל לתקופה של יותר משנה. עם הקמתו הופסקה הזרמת מי הכינרת לירדן. עכשיו רק בשנים בהם גשמי הברכה מרובים, הסכר שנבנה לבלום את מי הכינרת עולה על גדותיו ומים טבעיים זורמים בירדן. רק שברוב השנים, איך לומר, אין פה עודף גשם.
"מתוך 1.3 מיליארד קו"ב מים טבעיים שזרמו לאורך הירדן הדרומי בעבר, זורמים היום כ-70 מיליון קו"ב בלבד", נוקב גדעון ברומברג, המנכ"ל הישראלי של ארגון "ידידי כדור הארץ במזרח התיכון" בנתון המצער. "מתוך ה-70 מיליון קו"ב מעט מאוד מים הם מים טבעיים, וגם זה רק בחורף. מה שזורם באופן קבוע בירדן זה ביוב גולמי, מי בריכות דגים ומים חוזרים מהחקלאות".
"בעבר נחל הירמוך והכינרת סיפקו כל אחד חצי מהזרימה של נהר הירדן", מסביר הלל גלזמן, מנהל מדור נחלים ברשות הטבע והגנים. "מצוקת המים הובילה לכך ששתי המדינות, ישראל וירדן, חסמו את זרימת המים הטבעיים לנהר, ומנגד הזרימו לשם מי ביוב. נכון להיום רוב מי הביוב של מדינת ירדן נחסמים על ידי סכרים שנבנו ביובלים הקטנים הנשפכים לנהר, אבל עדיין מגיעים משם מי ניקוז חקלאיים המלאים בחומרי הדברה וכימיקלים".
בחול המועד בפסח זה, יתבצעו דגימות ראשונות בנהר הירדן במסגרת מחקר ישראלי-פלסטיני-ירדני חדש, אשר יבדוק איך ניתן לשקם את הירדן הדרומי. "מטרת המחקר היא לקבוע כמה מים צריך כדי לשקם את חלקו הדרומי של הירדן", מסביר ד"ר גפני שריג, מרצה בכיר בבית הספר למדעי הים של המרכז האקדמי רופין וראש צוות המחקר. "בשלב מאוחר יותר ננסה גם לגבש הצעות מהיכן אפשר להביא את המים הללו. השאלה היא כמותית, אך גם איכותית. בסופו של דבר המחקר יוכל להציע למקבלי ההחלטות במדינה דרך לפיתרון הבעיה".
לדבריו, מעבר לעובדה הבסיסית שלטבע יש זכות למים, נושא שזוכה היום ליותר הכרה, מדובר בנחל שהוא גבול בין שלוש רשויות: ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית. "במקום להיות גבול של שלום עם מערכת אקולוגית מתפקדת, כל אחד לוקח כמה מים שהוא רק יכול ומזרים שפכים ומים באיכות ירודה. כך הופך נהר שיש לו חשיבות דתית וכלכלית לנהר מזוהם".
אחת הדרכים באמצעותן מתכננים המשתתפים במחקר לתקוף את בעיית נהר הירדן היא כדאיות כלכלית. בכוונתם לגבות את המחקר בנתונים מספריים – עלות השיקום לעומת הרווחים שהשיקום עשוי להניב. ברומברג, מנכ"ל הארגון שיזם את המחקר, מצביע על פוטנציאל התיירות הגדול שטמון בירדן: "הנהר קדוש לחצי מהאנושות. אנשים רוצים לבלות על גדותיו, לטבול בו וללכת בדרכיו
מלבד יצירת מקומות עבודה פוטנציאלים וקידום התיירות בירדן, צריך לזכור שמצבו החמור של הנהר משפיע על אתר תיירותי נוסף וחשוב – ים המלח. "מאז שעצרו את הזרימה בירדן המפלס של ים המלח הולך ויורד", אומר שריג. "זה גורם להתרחקות קו החוף מהמלונות, לתופעת הבולענים מסביב לים המלח ולהתייבשות חלקו הדרומי. ים המלח היום הוא חצי ממה שהיה בעבר. אם יוחזרו מים לירדן יש סיכוי לפחות לעצור את התהליך, אם לא להחזיר את הגלגל אחורה".
המזהמים העיקריים של הנהר בתחום ישראל הם טבריה תחתית, ישובי עמק הירדן, ישובי בקעת בית שאן ובית שאן המזרימים ביוב שלא טופל לפי הסטנדרטים והתקנות הדרושים. "רשות הטבע, רשות המים והמשרד להגנת הסביבה פועלים כנגד המזהמים באמצעות הליכי אכיפה. גם אם זה מתקדם לאט, יש הישגים. באזור בית שאן יפעילו בקיץ הקרוב מתקן טיהור שפכים. גם באזור טבריה אמור להתחיל להיבנות השנה, לאחר עיכובים בירוקרטים של עשר שנים, מתקן טיהור חדש", מסביר גלזמן, מנהל מדור נחלים ברשות הטבע והגנים.
איזה פיתרון אתה רואה לבעיית הזרמת המים לירדן?
גלזמן: "הנחלים ושמורות הטבע סובלים ממחסור במים, משום ששאבנו וניצלנו את המקורות הטבעיים עד תומם. כיום יש מתקני התפלה באשקלון ובפלמחים, מתקן נוסף יתחיל לפעול בקרוב בחדרה ומקימים מתקנים נוספים. בעוד כחמש שנים, כשמתקני ההתפלה המתוכננים להיבנות בשנים הקרובות יעבדו – הם יספקו מי שתייה.
כמובן שלא יזרימו מים מותפלים לטבע משום שהם יקרים, אבל מכיוון שהם יוקצו לכל שאר הצרכים במדינה – אפשר יהיה לשאוב פחות מהטבע, ויתקיים איזון חדש בין מים מותפלים לטבעיים. אז אולי תהיה אפשרות להזרים מי כינרת לשיקום נהר הירדן. יש לזכור שהזרמה זו תלויה בתוכנית משותפת עם ירדן והפלסטינאים, משום שמדובר בנהר המהווה גבול בינלאומי ויש להתחשב בצרכי המדינות השותפות".
אם כך, מעל לכל, הבעיה היא פוליטית?
"כל מי ששוכן לחופי הנהר רוצה ליהנות ממנו. הנהר שייך לשלוש רשויות שונות. ישראל לא יכולה לקבל החלטה חד-צדדית להזרים מי כינרת לנהר. ראשית כל, משום שאין לנו עודף מים. שנית, גם אם המדינה תחליט לעשות זאת, המים שיזרמו בנהר יהיו שייכים גם לירדנים וגם לפלסטינים. לכאורה הירדנים יכולים לשאוב את המים שנזרים. לכן אין ברירה אלא לחכות לתוכנית משותפת".
את חשיבות שיקום הנהר אי אפשר למדוד רק במונחים כלכליים. לנהר היסטוריה ומשמעות דתית, הוא ממוקם באזור עשיר בשרידים ארכיאולוגיים ועתיקות ובעבר ריכז באופן טבעי מחצית מהמים של ישראל. האופטימים מאמינים כי הוא עשוי בין היתר להיות סמל לשלום בין מדינות.
"הנושא של מי הביוב הוא תוצאה של הזנחה שמתרחשת בהרבה נחלים בארץ", טוען משה פרלמוטר, רכז מים וחופים בחברה להגנת הטבע. "אחת הסיבות לכך היא שדעת הקהל הציבורית לא חזקה מספיק. העובדה היא שעד היום המוסדות האמונים על הנושא לא נותנים לו את התקציב הדרוש. חלוקת התקציבים היא כזו שלא מאפשרת לטפל בבעיה".
הוא מוסיף ש"נכון לעכשיו המערכת בארץ היא כזו שכל המים שלא מטופלים זורמים בנחלים ומשם לים. זה בפירוש עניין של סדרי עדיפויות. יכול להיות שמשבר המים יוביל בסופו של דבר להקצאה של תקציבים גדולים יותר לטיהור מי קולחין".
פרלמוטר מודע גם הוא לבעיה הפוליטית בנהר הירדן ומודה שמציאת פיתרון לבעיית הירדן קשה יותר ממציאת פיתרון לשאר הנחלים בארץ. גם הוא מאמין שעל מנת להחיותו דרושה כמות גדולה יותר של מים מותפלים, אבל הוא מדגיש שפיתרון ההתפלה הוא חלקי בלבד: "למי התפלה יש השפעה על הסביבה. מתקני התפלה צורכים חשמל ומזהמים את האוויר. הם גם פולטים חומרי לוואי שמשתמשים בהם בתהליך ההתפלה, וקיימים סימני שאלה לגבי ההשפעה של החומרים הללו על החי והצומח בים. שלא לדבר על העלות. זה לא פיתרון קסם ואי אפשר להסתמך רק עליו".
פרלמוטר מציג שני כיוונים לפיתרון הבעיה – אחריות ציבורית ואחריות מדינית. "למדינת ישראל אסור להתעלם מהמשאבים שלה שנמצאים במחסור. היא תביא להרס הסביבה ולאסונות. זה נכון לגבי חשמל, מים או כל משאב אחר. חשוב לתפקד בהתאם למגבלות, לשים את כובד המשקל החינוכי הציבורי והתרבותי כדי להבהיר שצריך להתחיל לחסוך במשאב שנוצל כמעט עד תום".
על מי מוטלת האחריות?
"בסופו של דבר המחויבות היא של המדינה. לא ייתכן שבמשך 60 השנה האחרונות היא ייבשה את הנחלים והפכה אותם לתעלות ביוב במחיר זול, ועכשיו זו הבעיה של הגופים הסביבתיים. המדינה צריכה לקחת את האחריות בידיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
