זו ארצנו: מסע בעקבות מגילת העצמאות
הרב יהודה קרויזר רוצה לכבוש את הר הבית תפילה אחרי תפילה. הרב יואל בן-נון לא רואה התנגשות בין הפרגמטיזם לזכות אבות. ואיציק פס, שבתו שלהבת נרצחה בחברון, לא רואה שום מכנה משותף עם תושבי תל אביב. שלושה יהודים, שלוש תחנות במסע בן 2,000 שנה בין כנען לישראל
במחזור א' של ישיבת "הרעיון היהודי" למדו בנימין כהנא, מיכאל בן-ארי, נעם פדרמן וגם נתי עוזרי, שהספיק להפוך לגורו של נוער הגבעות לפני שנרצח בביתו ליד קריית ארבע. דור הנפילים של הימין הקיצוני. השנה הייתה 1987. את הישיבה ייסד הרב מאיר כהנא. 22 שנה אחרי שהוקמה, רשומים בה 15 תלמידים. בראש עומד הרב יהודה קרויזר, בן 54, גם הוא מדור המייסדים. פעם בשבוע הוא עולה עם תלמידיו להר הבית. מתפללים בסתר, מתכננים את היום שבו יקריבו קורבנות. "זה השלב השני, אחרי שיתירו ליהודים להתפלל", אומר השבוע הרב קרויזר, "בשביל להקריב קורבנות, לא חייבים בית מקדש. מספיק מזבח, והיום יש לנו כל התנאים ההלכתיים לעבודת הקורבנות".
נשמע קצת מימי הביניים, אך לקרויזר אין ספקות. "עבור יהודי שומר מצוות, הקרבת קורבנות זה כמו שאלה אם להניח תפילין. אנחנו לא יכולים לוותר על דבר כל כך מהותי". כאן, במרכז הרוחני של חסידי כהנא, מתחיל השיטוט בין מחוזות רחוקים בציונות הדתית, מסע לאיתור החוט האידיאולוגי שפעם חיבר בין כל הכיפות הסרוגות.
בניין עתיק בן שלוש קומות בסמטה קטנה בשכונת "שמואל הנביא", הוא משכנה של הישיבה. אחד מפסוקי
"מדינת ישראל תבטיח חופש דת?", הוא מצטט בפליאה מהמגילה. "תראה את הר הבית. האם המדינה מקיימת את ההתחייבות ההיא? המקום הכי מקודש לעם ישראל, מקום שעמדו בו שני בתי מקדש ובעזרת ה' גם בית המקדש השלישי יעמוד שם. וזה המקום היחיד בעולם שאסור ליהודי אפילו למלמל בו תפילה בשפתיים".
לפני כמה שנים ניסו קרויזר ותלמידיו לבדוק את הגבול על הר הבית. תחת עיניו הפקוחות של איש הוואקף הוציא אחד התלמידים בקבוק מים ובירך בקול. "ישר הוואקף רץ לשוטר. עיכבו אותנו. בסוף הבינו שלא יוכלו לאסור עלינו לשתות. שבוע אחר כך הבאנו ביסקוויטים. בירכנו 'מזונות' וישר הוואקף, 'הוא מתפלל'. גם הסתדר. בשנה האחרונה כבר הצלחנו להתפלל מנחה, לומר משניות ואני אמרתי קדיש (שני בניו, ישי ושלמה נהרגו לפני שנה וחצי בתאונת דרכים. ר"ש). בסוף גם הוואקף התרגל אלינו, לפעמים גם השוטרים אומרים אמן".
אתה מסכים להתחלק עם המוסלמים? זה קדוש גם להם.
"המקום הזה הוא המקום שבו עמד בית המקדש. שום יהודי לא יוכל לוותר על זה ולהגיד שהוא שייך למישהו אחר. יש בעיה, אבל זה לא גובר על הזכות שלנו. אף אחד לא מכחיש שהם בנו את המסגד על מקום המקדש. אי אפשר להתחלק עם הערבים".
אז עכשיו אתה מבין למה הם מתנגדים גם שתמלמל תפילה בלחש? הם יודעים שזה או אתה או הם.
"ודאי שאני מבין. רואים את זה בעיניים שלהם, שהם נאבקים על מה שחשוב להם. מה שלא מובן זה ההתרפסות שלנו. צריך להסדיר את התפילות במקום הקדוש הזה. השלב השני הוא עבודת הקורבנות ועבודת המקדש".
לדבר היום על קורבנות ובית המקדש זה נתפס סהרורי.
"אם תרצו אין זו אגדה. פעם גם מדינה ליהודים הייתה בגדר חלום. אנחנו מאמינים בחזון. קשיים תמיד יהיו. פעם 'המשוגעים' הלכו לייבש ביצות והיום גרים אנשים במגדלים בפתח תקווה ומדברים על אלה בגבעות שהם משוגעים. הם לא יודעים שהם שם בזכות המשוגעים שהיו לפני מאה שנה. בראייה היסטורית אנשי החזון הצליחו".
גם התקינות הפוליטית כבר לא מה שהייתה לפני מאה שנה. מאז ימי הרב כהנא ו"ערבים החוצה" הוגשו מספיק כתבי אישום בגין הסתה כדי להחליף את המונחים. את הפתרון שמציע הרב קרויזר בשאלת ערביי ישראל מציעים היום רבנים שונים בימין. "ההלכה נתנה הגדרה של גר תושב למי שאינו יהודי ורוצה לגור בארץ ישראל. צריך לקבל שבע מצוות בני נח, ובנוסף קבלת השלטון היהודי בארץ ישראל, שיידע מי כאן בעל הבית".
מאות מטרים מביתו הנוכחי של הרב יואל בן-נון ברחוב "מגני הגוש" באלון שבות, ישבו ב-1974 חנן פורת, הרב חיים דרוקמן ובן-נון והחליטו על הקמת גוש אמונים. "הצו הקונקרטי הזה", כתב בן-נון מאמר אורח במעריב קצת אחרי פינוי סבסטיה, "הצו המדכא את ההתנחלות ומגביל אותה - כמה מדינות חופשיות יש בעולם שבהן מגבילה הממשלה את מקום מגורי אזרחיה? זהו צו פוגע ומשפיל, לא צודק ולא מוסרי, מדכא את חופש הפרט וסותר את יסודות היהדות ואת עיקרי הציונות גם יחד".
לדבריו , שום דבר עקרוני לא השתנה בהשקפתו. פרגמטיזם, הוא אומר, תמיד היה בתנועה הציונית. "אולי הייתי צעיר יותר, לא ערבבתי פרגמטיזם עם אידיאולוגיה". כבר שנים הוא נחשב לאחד המתונים ברבני הציונות הדתית. לפני כעשר שנים עזב את היישוב עפרה וחזר לגור באלון שבות. את אחד מקירות ביתו החדש מקשט צילום לווייני עצום של ארץ ישראל. על השולחן בסלון מונח הספר "נס קיבוץ גלויות" שחיבר לפני כשנה. אצלו אין ייאוש כלל, כי הציונות, לדבריו, היא המחברת בין יהדותו וישראליותו.
"יש מיעוט קטן שעושה ויתור אידיאולוגי ואומר 'לא מגיע לנו, כי יש שני עמים ומבחינת הצדק צריך לחלק את הארץ'. הרוב הג דול בתנועה הציונית, היום כמו אז, מכיר שזו ארצנו, אבל פועל בתוך מסגרת פוליטית פרגמטית. את כל זה אמרו כבר למחרת ששת הימים, ההרגשה אז הייתה שהנסיגה היא עניין של חודשים. מתי מעט האמינו שנישאר פה יותר מ-40 שנה. אני האמנתי. היינו במיעוט מבוטל. עובדה היא שכל ממשלות ישראל לא סיפחו את יש"ע. למה? הם לא רצו ללכת נגד כל העולם, והם ידעו שאם יספחו הם יצטרכו לתת אזרחות ישראלית לכל הפלסטינים".
גם לא דיברו על מדינה פלסטינית.
"לא דיברו על שתי מדינות לשני עמים, כי יש שתי מדינות ואין שלושה עמים. ירדן וישראל הן שתי מדינות. אין שלושה עמים, כי מי שאומר שהעם הפלסטיני שיושב בשכם הוא שונה מהעם הפלסטיני שיושב בגלעד אומר שקר. יש עם ערבי פלסטיני ויש לו מדינה. לדבר על שתי מדינות בין הים לירדן זו טיפשות".
ובכל זאת תמכת באולמרט לראשות הממשלה.
"בניגוד לאריק שרון, אהוד אולמרט הבטיח לי שהוא לא יעשה מהלכים מהסוג של עקירת גוש קטיף, אלא יחתור להידברות. את כל הדברים שהוא דיבר אחרי שהוא ידע שהוא כבר סיים, הוא לא עשה כי הוא ידע שזה לא פשוט. לא הלכתי לאריק שרון כי אף פעם לא סמכתי עליו. לא תמכתי בשיטות שלו, לא כשהוא רמס את אלה ולא כשהוא רמס את אלה. תמכתי באולמרט על בסיס התחייבות שהייתה בינינו, ובמידה מסוימת זה הניב את הפרי שרציתי. קטסטרופה מהסוג שהתחולל בגוש קטיף לא הייתה מתחוללת בדרך שבה אולמרט הוביל, וזו הייתה המטרה שלי".
מה אתה מציע בנוגע לערביי ישראל?
"להערכתי, כ-40 אחוז מערביי ישראל רוצים שמדינת ישראל תישאר החזקה באזור, ו-60 אחוז מהם שייכים לאויבינו. חלק רוצים את זה בדגל ירוק וחלק בדגל ערבי לאומי. אני טוען שבמדיניות נבונה יותר היינו מגיעים למצב של 60 אחוז תומכים. אבל היתר לא מתביישים להגיד את זה, והם הפסיקו לפחד לומר שהם רוצים להשמידנו. רק מחכים להזדמנות שלהם ".
אז בן-גוריון, שקרא להם להצטרף בבניין המדינה, היה תמים?
"היו לו עיניים פקוחות. הוא ידע היטב שבלי השורה הזאת מדינת ישראל לא תוכל לקבל את הלגיטימציה הבינלאומית שהיא צריכה. הוא לא עשה מעשה חסד, ולא תמים, ולא מיתמם. הוא הבין בדיוק את המציאות. חוכמה מדינית. אני משוכנע שרוב רובם של רבני יש"ע חושבים כי אפשר לקיים את האוכלוסייה הערבית בישראל וביש"ע במעמד של גר תושב. הבעיה היא אי הבנה של התקופה. הם נמצאים בתקופה העותומאנית. הסיבה שתופעת גר תושב בלתי אפשרית היא אותה הסיבה שהגעת הנה ברכב ושאתה מדבר בטלפון נייד. אין כיום גר תושב, אין חיה כזאת".
ואת כל זה ידעת כבר ב-74'?
"אז היה בסיס מוסכם, אך בלתי כתוב, שממשלת ישראל חותרת להסדר דה פקטו עם ירדן. ירדן אחראית לאוכלוסייה שלה, וישראל מנהלת את שלה, ואז אין התנגשות בין הפרגמטיזם לבין זכות האבות. היה פתרון לשאלת האזרחות שלהם כי היא הייתה ירדנית. כשהירדנים יצאו החוצה, נכנסנו לבעיה, כי מאז אנחנו עומדים מול התנועה הלאומית של הפלסטינים. את הפרגמטיזם של יצחק רבין אני מעריך אלף מונים יותר מאשר הצהרות מתלהמות של אנשי ימין ישראלים, שבהגיעם לשעת מבחן הם מתגלים כחלשים מאוד. רבין השיג הסכם עם אש"ף בלי להזיז ממקומו אפילו יישוב אחד, גם לא את אלה שהתנגד להקמתם. יש לנו הסכם הפסקת אש עם הסורים? זה עדיף לעם ישראל על שלום עם הסורים בקווי 67'. זה הפרגמטיזם במקרה הזה".
את הביקורת שיש לרב יואל בן-נון כלפי המגזר הדתי הלאומי הוא מעולם לא היסס להשמיע, וגם לשלם את המחיר. ב-87', לדוגמה, פתח בן-נון בשביתת שבת בדרישה "להדיח את ההנהגה בגוש אמונים בראשות הרב משה לוינגר". בן-נון, אז תושב עפרה, שימש באותם ימים כחבר מזכירות בגוש אמונים, וטען שקבוצה קטנה בראשותו של לוינגר השתלטה על גוש אמונים ומובילה אותו בדרך "המחתרת היהודית", וכי היא אינה מייצגת את הרוב בגוש. בשנת 89', לאחר סדרת התכתשויות קולניות בינו לבין הרב לוינגר, הודיע בן-נון במכתב לראשי יש"ע על התפטרותו מהמועצה. "אם נמשיך בדרך של הכל או לא כלום", כתב ב"נקודה", "נקבל, כמו בסיני, לא כלום".
לאחר ההתנתקות קראו רבני ישיבת הר המור, ובראשם הרב צבי טאו, שנחשב לסמל ה"ממלכתיות" בציונות הדתית, להצביע ש"ס. הרב בן-נון חושש שגם הם התייאשו מהציונות. "הם לא הראשונים ולא האחרונים. ציונות היא מפעל קשה. אנשים מתייאשים. זה אנושי וזה בסדר כל עוד ממשיכים. כשמפסיקים, זו הופכת להיות בעיה. אם רבני הר המור ממשיכים עם המפעל הציוני, אז יכולות להיות מעידות קלות".
גם חסידי הרב גינזבורג בקטגוריית המעידות הקלות?
"כשמתחילים לחשב את קצו של המפעל הציוני, צריך לדעת ששום דבר לא יבוא במקום זה. אפס מוחלט. מעבר להנהגה של קהילות אין להם אפילו פוטנציאל להבנה מה זה עם, ואיך מקיימים מדינה. יש אצלם בעיקר התייאשות פוסט ציונית בתוספת תנועת מחאה כלשהי. אין לזה כוח ואין לזה משמעות. במבחן האמת הם הרבה יותר שמאלה מהשמאל הציוני, שמסכן את חיי בניו כדי לקיים כאן מדינה יהודית מוכרת, לפי משפט העמים. בכל מאודי אני מקווה שלעולם לא תעמוד תחזית זו במבחן המציאות, כי ריבון העולם, צור ישראל וגואלו, לא ייתן".
"למה אף אחד מהם לא יצא נגד הרב אלישיב, שפסק לחברי הכנסת החרדים לתת לאריק שרון רוב בכנסת, כדי שיוכל להחריב את היישובים עם הישיבות ועם בתי הכנסת, בגוש קטיף ובצפון השומרון? מפני שאין להם חוט שדרה, ואומץ רוחני-הלכתי. הם מתבטלים מול 'גדולי התורה' של החרדים. אם יחליטו החרדים, חס וחלילה, לוותר על המדינה, ולחזור לחיי קהילה תחת שלטון מוסלמי ולצפות למשיח השלם האמיתי, החסידים האלה לא יפצו פה. הם יודעים לחרף רק את 'השלטונות הציוניים', ממש כמו השייחים והאימאמים. במבחן האמת הם הרבה יותר שמאלה מהשמאל הציוני, שמסכן את חיי בניו כדי לקיים כאן מדינה יהודית מוכרת, לפי משפט העמים. בכל מאודי אני מקווה שלעולם לא תעמוד תחזית זו במבחן המציאות, כי ריבון העולם, צור ישראל וגואלו, לא ייתן".
הבית של איציק פס שוכן במתחם "אברהם אבינו" בחברון. בגינה הציבורית משחקים שניים מילדיו עם חבריהם. ברחבה הראשית מתארגנים בני הנוער לקראת טקס יום השואה ותולים דגל ישראל. לצד הכחול לבן והמגן דוד, צבע מישהו על הדגל את הכתובת "ה' הוא המלך" בצבע כתום.
רכז הנוער אורן זר מסביר למה החליט לערבב פוליטיקה עם סמל המדינה. "בשם הדגל הזה עשו פשעים חמורים", הוא אומר, "לובשי השחורים בגירוש גוש קטיף ענדו על בגדם את דגל ישראל, וזה בזוי. הדגל הזה הוא קדוש, אבל שלא יטעו בי. למרות ששנינו נושאים את אותו דגל, לי ולחייל שגירש, אין מכנה משותף. הוא לקח את הדגל למטרה בזויה, ואני לוקח אותו למקום קדוש".
בכניסה לשכונה חקוק סיפורה של התינוקת שלהבת פס על אבן ירושלמית. ליד פינת ההנצחה עומד אביה, איציק פס, ומשחזר את הדקות הארורות שבהן נרצחה בתו בגיל עשרה חודשים. "זה היה שבועיים לפני פסח, לפני שמונה שנים", הוא נזכר, "עמדתי עם העגלה של שלהבת בדיוק כאן, פתאום הרגשתי כאב ברגל. שמתי יד וראיתי שיש דם. קפצתי הצדה. אשתי ראתה שנפצעתי וקפצה לצד השני ביחד עם שלהבת. היא בסך הכל רצתה לגונן על הראש שלה עם היד ואז ראתה שהראש שלה מלא דם. זה היה כדור אחד של צלף".
האשמה ברצח בתו רובצת, לדברי פס, גם על מדינת ישראל, "שהפקירה אותנו לחסדי רוצחים ערבים". כדי לחיות בארץ ישראל, הוא אומר, "אתה צריך גם להקריב קורבנות, אבל כשאתה מביא לכאן את הרוצחים, ונותן להם נשק, אז אתה מביא על עצמך את הסוף. מדינת ישראל היא שהרימה את הטרור, על ידי הזיות על שלום שנובעות מחוסר הבנה של התרבות האיסלאמית".
פס גדל בשכונה דתית לאומית בבני ברק, שירת כלוחם בשריון, והתגלגל ליישוב היהודי בחברון. אחרי הרצח עבר דירה בתוך חברון כדי להתגבר על הזיכרונות. על קיר הכניסה לביתו תלויה תמונה של שלהבת הקטנה. את ארבעת ילדיו הוא מגדל עם רעייתו בפשטות אופיינית לתושבי חברון היהודים.
את יום העצמאות הוא כבר לא חוגג. "היה לי קשר לאידיאל הציוני, והזדהיתי עם כל הסמלים", הוא מספר, "אבל כשהמדינה פועלת נגד התפיסה הציונית, ומבחינתי גם נגד התפיסה האמונית, אז קשה להזדהות עם מוסדותיה. אחרי הגירוש התפיסה העמיקה עוד יותר. אין ספק שפעם גם לציונות החילונית הייתה ראייה ארוכה וערכית. אבל היום אין חזון. יש מדינת תל אביב ויש מדינת ישראל. אני לא יודע כמה קווים משותפים ישנם בין התרבות שלי לתרבות של תושב תל אביב. ובאין חזון ייפרע עם".
נא להמתין לטעינת התגובות
