לוחמי הנחל: עמותת צלול יוצאת למסע הצלה
טרם קום המדינה זרמו מנחלי ישראל כ-450 מיליון קוב מים טבעיים לים התיכון בשנה. כיום כמעט כל הכמות נתפסת על ידי המדינה לטובת שימושים אחרים. בתמורה סופגים הנחלים כ-180 מיליון קוב של שפכים ברמות טיהור שונות. פעם היו כאן נחלים. היום יש תעלות ביוב. לא עוצר בירוק, חלק א'
-לא עוצר בירוק, חלק ב': הביצה שהתחפשה
- לא עוצר בירוק, חלק ג': אבו אורגני
זיהום בנחל קישון צילום: רוני שיצר
"צלול" הקדישה את עצמה במהלך השנים למאבק קולני, לעתים פופוליסטי אך בדרך כלל ראוי, למען ניקיון הים. הסיבה לתפנית שהיא מבצעת עכשיו לכיוון הנחלים נובעת מקריאת המציאות: מצבו של הים הישראלי, בסך הכל, סביר למדי, ובוודאי טוב בהרבה מזה של הנחלים.
כיום, כשהים מזדהם, זו בדרך כלל תקלה. בנחלים הזיהום הוא מדיניות. לאורך חופי ישראל, מיליונים יתרחצו בחודשים הקרובים בהנאה ובלי להעמיד את עצמם בסיכון בריאותי. כדי לטבול בנחל ישראלי צריך להיות משוגע. למרבה הצער, זה בדיוק מה שחשבו אלה שעמדו על שפת הירקון כשיסמין פיינגולד נאבקה על חייה מתחת לקיאק.
חצי מאה של התעללות סביבתית
כדי שלמהלך של צלול יהיה סיכוי, צריך להתחולל שינוי תודעתי עמוק בציבור הישראלי. בתור התחלה, הגיע הזמן שנבין שזה לא חייב להיות כך. עם השנים, נדמה שהשלמנו עם העובדה שהנחל שעובר בפאתי העיר או בלב השדות - בין אם קוראים לו ירקון, נעמן, שורק או לכיש - הוא תעלת שפכים מצחינה. רובנו לא מכירים מצב אחר.
נחל לכיש עמותת צלול
לו אני השר להגנת הסביבה, הייתי שוקל להקים מוזיאון לנחלי ארץ
ישראל: תמונות ועדויות שמוכיחות שפעם זה היה אחרת, שרק לפני עשרות שנים היו כאן נחלים צלולים ושוצפים. אחר כך הייתי לוקח כל תלמיד בישראל, וכל איש ציבור, לסיור מאורגן במה שנשאר מהנחלים הללו. הפער בין אז והיום הוא יצירה מחרידה, סיכום של חצי מאה של התעללות סביבתית. על החתום: מדינת ישראל.
החזרת המים נדחתה ל-2015
תולדותיהם העגומות של הנחלים מחולקות לשתיים: שלב הריקון ושלב המילוי מחדש. בשלב א' הולאמו מי הנחלים לטובת החקלאות, התעשייה ומשקי הבית. בשלב השני, אחרי שנותרה רשת תעלות מיובשות, התבקש לעשות איתה משהו. ומה כבר אפשר לעשות עם תעלה ריקה אם לא למלא אותה בשפכים כימיים של מפעלים, ביוב של ערים וסתם פסולת מכל הבא ליד? זה הרבה יותר זול, נוח ומהיר מלמצוא לכל אלה פתרונות מסודרים.
נהר הירדן צילום: אייל ברטוב
חלק מהנחלים עוברים בשנים האחרונות תהליך שיקום, רק שברוב המקרים השיקום נעצר על הגדה: בפארק לכיש, בירקון, בנחל אלכסנדר ובשורק יש שבילי אופניים, אזורי פיקניק ומטיילים לרוב. הכל מסביב מלבלב, רק הנחל מחרחר כמו חולה אנוש שמחובר למכונת הנשמה.
הנחלים והמעיינות הם למעשה עוד אחד ברשימת הלקוחות התובעניים שעומדים בתור לחלוקת המים, רק שבניגוד לחקלאים, לתעשייניים ולמשקי הבית, שנהנים מלובי קולני, הם לא יודעים לצעוק.
התוצאה: מתוך היצע של כמיליארד ורבע קוב מים שפירים בשנה, הטבע מקבל כשישה מיליון. אחד חלקי שישים מהחקלאות, אחד חלקי מאה ממשקי הבית. באוגוסט 2000 התקבלה החלטת ממשלה להשיב לנחלים 50 מיליון קוב. גם זה משהו, רק שגם המעט הזה נדחה על ידי רשות המים ל-2015, בתירוץ מצוין-הבצורת. הרבה יותר קשה להתמודד עם זעקתם של משקי הבית המפונקים, עם בעלי המדשאות והגננים העצבניים או החקלאים הכוחניים, מאשר עם הנחלים האילמים. אולי הזעקה של צלול תשנה מעט את מאזן הכוחות המעוות הזה, ובעקבותיו גם את מאזן חלוקת המים.
נא להמתין לטעינת התגובות
