מעז יצא מתוק: רותי רוסו ניסתה לגדל עז במרפסת התל אביבית שלה
רותי רוסו חלמה על טעם של מחלבה קטנה. אז היא הביאה למרפסת דירתה בתל אביב גדייה שובבה עם אהבה לגרניום וטליה עם אישיות מלנכולית. התוצאה: השכנים שקודם לא אמרו לה שלום ברחוב, הגיעו בהמוניהם עם הילדים בשביל ללטף את האטרקציות הפועות. את החלב היא ממשיכה לקנות בסופר
- המדריך לגידול עזים בחצר
פלומבי, טליה בת שבועיים שננטשה על ידי הכבשה שילדה אותה, היתה חסרת מנוחה. יצר ההישרדות גרם לה לכמיהה בלתי פוסקת לחום, להגנה, למגע רך ולאוכל זמין. באנושית קוראים לזה "אמא".
פלומבי, רחוקה מלהיות סמל להברקה ושנינות, לא מכירה את המונח, אבל מונחית לחפש אחריו. לעת עתה, בתור האחרונה שערסלה אותה והאכילה, היא חשבה שאני, אטרייה חדת עצמות וכמעט נטולת פרווה-לפחות בעיניים של כבשה-היא "זה". היא פעתה מעבר לדלת הזכוכית "מהההה" תינוקי ועמוק. הטבע ניצח; היא חשבה שאני אמא, ואני די מהר השתכנעתי.
מוטלת על הספה, תשושה ומתנשפת, אחרי נסיעה הלוך-חזור לראש פינה, הכנת הבית לעדר, ניקיון בלתי פוסק של גללים, שתן, מים וחתיכות קטנות וגזומות של גרניום ולבסוף השכבה של הפעוטה האמיתית והביולוגית-הבנתי שהרביצה הקצרה שלי תהיה קצרה משחשבתי. הוא הביט בי מהספה השנייה, עייף לא פחות ולא מרוצה. האישה המוזרה שלו והשיגעונות שלה. מה היא עשתה. מה עבר לה בראש. חשבתי בדיוק אותו דבר. מה לעזאזל עבר לי בראש. לגדל צאן בעיר. למה אי אפשר להשאיר לפחות חלק מהפנטזיות בגדר תוכנית?
עכשיו הייתי לכודה בסלון, עם טליה עוללית ובוכייה במרפסת, גדייה שובבה עם אהבה לגרניום, פעוטה אנושית בת שנתיים, לילה ארוך ארוך שרק התחיל ואפס מושג מה לעשות ואיך לצאת מהשטות הזאת.
זעתר, אחד משני חתולי הבית, בחור קטן ושעיר בצבעי שחור ולבן עם כתם גדול במרכז הפנים, פסע בצעד נמוך לעבר המרפסת. הוא הגיע אל דלת הזכוכית בדיוק אל מול פניה שמוטות האוזניים של פלומבי. הם הביטו אחד בשני. הדמיון-ששמנו לב אליו כבר שנים קודם כשראינו טלאים בטיול בכרתים - היה מדהים. הגודל, הצבעים, המבנה, המבט. חתול וטליה שכמעט מתבוננים במראה ולא זה בזו.
"אתה מאמין שאחרי כל השנים שבהן אמרנו כמה זעתר דומה לטלה קטן, אנחנו סוף סוף מצליחים להפגיש אותו עם אחד", ניסיתי .
"אני אגיד לך את האמת", הוא טרק בפניי את הדלת, "זאת אף פעם לא היתה מטרה אמיתית בחיים שלי". באותו רגע הבנתי שבכך שהסכים לשיגעון שלי, הוא כבר התנהג באבירות. את הלילה הלבן הזה אצטרך להעביר לבד.
חודש קודם, ברגע סהרורי חולף, עברה לי בראש המחשבה לשלב במדריך "איך להקים מחלבה ביתית בחצר" גם ניסיון אישי ומוגבל בזמן להתארגן על מחלבה. למה לא, בעצם? לשם כך אצטרך בסך הכל עז אחת מניבה לשבוע ימים. היא תישן במרפסת מרווחת, ארעה אותה בגינה הציבורית, אחלוב אותה עם הזריחה, אבריש אותה לעת ערביים ואת התמורה שתיתן עבור ניקיון הגללים והטיפוח אחבוץ לגבינה.
כילדה גדלתי בבית אחד עם תרנגולת חברותית שישנה בסלון ואווז מוכתם שזרה אימה על כל מי שהעז להיכנס לחצרנו ברשות או לא, כולל אנחנו. חיות משק, חתולים וכלבים הסתובבו תמיד בין רגליי. עז היתה הצעד הבא המתבקש. רק שאף אחד לא העלה על דעתו שאממש את הצעד הזה בצפון הישן של תל אביב, ומה יהיו תוצאותיו והשלכותיו על אחת מהקהילות המנוכרות ביותר בארץ שבין חבריה אני גרה.
הרעיון הזה, אשר באותו רגע קטן על נתיבי איילון נראה פשוט, מתבקש, לגיטימי אפילו, התגלה בימים הבאים כאיוולת. אנשים, התברר, כשמבקשים לשאול מהם עז, מופתעים מאוד. אחרי דקות של שתיקה רועמת בטלפון, טרח מגדל אחד להסביר: עז היא יצור סקרן ורכלן, חברותי מאוד אך נתון למצבי רוח דיכאוניים. מאחר שהעז חיה בעדר, הוא המליץ שאקח הביתה עדר. בחרתי לסרב להצעה.
אתחיל בשתיים. חוץ מזה, הוא המשיך, עזים, כמו יקים, צריכות שגרה. כל שינוי
מצאתי עדר קטן ומצוחצח בראש פינה. לצורך הניסוי הוקצו שתי בהמות צעירות ומתורבתות. גדייה אסרטיבית עם זנב קטן ומכשכש, שמחת חיים ומבנה אתלטי, וטליה קטנטנה ומתולתלת עם מבט מלנכולי ואישיות מלנכולית לא פחות. הניסוי, וזה חשוב לציין, עסק בעזים בלבד ולא בכבשים. ההבדלים בין השתיים תהומיים (ראה מדריך). אבל פלומבי הקטנה היתה צמרירית ונואשת, והיא הגיעה בתור הסייד קיק הפאסיבי והמדוכדך של סיסי הפסיכית. שתי הבנות הקטנות נידחו על ידי אמן בלידה ומאז הן ניזונות מבקבוק. לא מפרידים תינוק מאמו בשביל ניסוי, גם חשוב כמו זה.
הלילה הראשון היה קשה משחשבתי. סיסי בחרה להעביר אותו במחקר. היא שברה את השלבים בתריסים. היא כיסחה את הגרניום המפלי עד שנראה כמו אדנית של נבטים. היא אכלה את שולי הנדנדה, את האפונה הריחנית, את המטפס והאורגנו. היא קינחה בחבילה של מגבונים לחים שאותם שלפה אחד-אחד, מתפעלת מהמנגנון שמאפשר זאת. פלומבי בעיקר בכתה. שכבתי במיטה בעיניים פקוחות סופרת את הדקות עד שהרשויות ידפקו על הדלת. מישהו מהשכנים בוודאי התלונן והם כבר יגיעו לקחת את העדר או את בתי.
אבל אז, באופן בלתי צפוי, הגיע הבוקר, ואיתו יום חדש. ואף שהמרפסת נראתה כמו אחרי פוגרום, דווקא שתי הבנות נראו מאוששות. סיסי כשכשה לעברי, פלומבי התחככה ברגל. שתיהן טרפו את בקבוק ארוחת הבוקר בתיאבון גדול. ניקיתי וסידרתי את המרפסת. החלפתי את משטח הרביצה שלהן.
השעה היתה בקושי שבע, והבניין והרחוב החלו להתעורר למציאות החדשה. ניכר היה בסיסי ההרפתקנית שהיא שמחה לקראתה. היא נעמדה על שתיים על המעקה, ראשה זקוף מעליו, שאפה אוויר והביטה בעיניה במתרחש. וברוך השם-התרחש. ראשונה לצאת היתה חביבה, השכנה מלמטה. היא סגרה את השער והעיפה מבט אחרון לאחור ואז נתקלה בסיסי. היא נותרה קפואה עד שהסברתי לה. באופן מפתיע היא צחקה והבטיחה שתבוא ללטף. אחר כך הופיע שכן מהבניין ממול שצעד לעבר הווספה שלו. "זה. . .זה. . . זה עז", הוא פעה בעצמו. כן, הסברתי שוב. אפילו דרך הקסדה אפשר היה לראות שהוא מחייך עד קצה הרחוב.
בעשרה לשמונה התחילו לעבור אמהות ואבות עם ילדים בדרך לבית הספר ולגן. סיסי סיפקה מופע בידור בלתי פוסק. היא עמדה על שתיים במשך שעתיים לפחות, מסרבת להחמיץ עובר אורח אחד. בתוך זמן קצר נוצרה התקהלות מתחת למרפסת. הפרצופים הטרוטים, מנומנמי השגרה, שהופיעו בצד אחד של הרחוב הוארו בזה אחר זה. אמהות חייכו. אבות שלפו ילדים מהעגלה והרימו אותם על הכתפיים. ילדים צחקו ודיברו מהר ובהתרגשות. פלומ? בי נשלפה ממרבצה ונשארה לישון
על הברכיים שלי לעיני הקהל. היא התענגה על הליטופים ותחבה את הראש בחיקי. כשגמרתי לספק הסברים נכנסתי הביתה. הקולות מלמטה נכנסו גם הם. צלילים של בוקר וילדות ושמחה נשזרו יחד וטיפסו למעלה. בשקט בשקט החל כדור השלג להתגלגל. דינמיקה אורגנית שמחלחלת לתוך הרקמה האנושית השכונתית ומתחילה לבנות אותה מחדש.
הצפון הישן בתל אביב, בצדו המזרחי של רחוב אבן גבירול, הוא אזור המתאים למשפחות צעירות. הוא שקט וירוק, יש בו המון גינות ואפשר לחצות ביניהן בלי להיתקל ברמזור אחד. אם מסתכלים לתוך המכוניות בשכונה, לפחות ל-50 אחוז מהן יש כיסא תינוק מאחור. את רוב הילדים וההורים אפשר למצוא בשלב כלשהו של היום בגינת דובנוב-הגינה הגדולה באזור. ברביעי בבוקר יש בה בעיקר אבות גרושים. בשבת בבוקר אבות רגילים. אבל למרות השגרה המשותפת לכולם והמפגשים התכופים, זאת עדיין תל אביב. והשנה היא 2009. ההורים כמעט לא מכירים אחד את השני. דלתות הבתים לא פתוחות-אלא נעולות בשני מנעולים. אם תיעדר לחודשיים מהגינה, אף אחד לא ישים לב. אם תמות, מישהו כבר יתעניין בנדל"ן שלך.
בארבע היינו למטה. שלושה מבוגרים, פעוטה, כבשה ועז, והתחלנו במסע האיטי לדובנוב. ראשון עצר אותנו האיש עם העורבים. בחור לבוש שחורים שאחריו משתרכים דרך קבע כל העורבים באזור (אותם הוא מכיר בשמותיהם). הוא הסתובב עם שני הילדים הקטנים שלו ועם 20 בעלי כנף וכמעט בכה מאושר למראה סיסי ופלומבי המלחכות פרחי היביסקוס מהגדר החיה. "אתה מאמין שיש כאן כבשה", הוא פנה לאחד הבנים, "הרי אם הייתי חוזר הביתה ומספר לך, לא הייתי מאמין לי בחיים. הוא לא מאמין לשום דבר שאני מספר", הסביר לי העורבן והוסיף שיש לו בבית שלושה פסנתרים ואפס מכשירי טלוויזיה.
אחריו עצרו אותנו זוג ללא ילדים ושאלו אם זאת העז מרחוב סוטין. חבר שלח להם אי-מייל וסיפר עליה. הבחורה הרימה את פלומבי, שלמרות האמבטיה וההברשה עדיין החזיקה בארומה עדינה של דיר, וקברה את ראשה בפרווה הנעימה שלה. אחר כך היא נישקה אותה על האף. כשהם הלכו ראיתי שהיא לובשת בגדים של עורכת דין.
הדרך הקצרה לגינה נמשכה כמעט שעה. בכל פעם שהתקדמנו צעד, מישהו עצר אותנו, גיפף, שאל שאלות והמשיך הלאה. סיסי ופלומבי התרפקו על תשומת הלב. סיסי קפצה על כולם ונגחה בהם בעדינות בתנועות גירוד עם קרני הבוסר שלה. פלומבי עצמה עיניים כשליטפו לה את הראש. אולם רגע השיא עוד היה לפניהן. בגינה המתינו עשרות ילדים והורים. שחררנו את שתיהן לרוץ ביניהם. סיסי קפצה ודילגה. הם רדפו אחריה וברחו ממנה לסירוגין. פלומבי התמקמה במרכז תחת מקלחת של חיבוקים ונשיקות. חשבתי שהאמהות יגיבו בהיסטריה ויגררו את טפם שלא ילכלך את הבייבי גאפ שלו, אבל הן היו הראשונות לזחול ולמשש, נמרחות על הדשא עם בגדי המשרד המעוצבים. "תבואו גם מחר?", שאל אבא אחד (מובטל היי-טק?) כשעזבנו .
בבית המשיכה השיירה. התחלנו להזמין אנשים לעלות. אנשים זרים, זאת אומרת. הדלת היתה פתוחה. הם פסעו בסלון הפרטי, דרך הבלגן הפרטי, הספרייה הפרטית, מתלה הכביסה (שהוכנס פנימה כי סיסי התנדבה להוריד ממנו את הבגדים), לעבר המרפסת הפרטית. ואפילו שלא ידענו את שמם, האוויר היה רווי אינטימיות. הם ראו אותנו בטרנינג. אנחנו ראינו אותם קורנים.
סיסי לא הפסיקה להצחיק אותנו לרגע. בדילוגים, באמביציה שלה לאורגנו ולגרניום, באופן שבו זינקה על הברכיים שלי בכל פעם שהתיישבתי, כאילו היתה גור אנגורה ולא עז שאמית, בסקרנות שלה לגבי כל מה ומי שעבר ברחוב ואפילו בנטייה המוזרה לבעוט בקערת התערובת כדי שבאמת תתפזר כמו שצריך גם מתחת לארון. פלומבי לא הפסיקה לגעת בלב עם הצורך הבלתי פוסק במגע. אבל הקסם האמיתי של שתיהן היה באור שהן הכניסו לשכונה.
כשנפרדתי מהן, שבוע לאחר מכן, שוב אחרי נסיעה ארוכה, ידעתי שהן ישכחו את החוויה האורבנית הקטנה הזאת תוך זמן קצר. הן עוד עקבו אחריי כשהייתי שם ופלומבי אפילו פעתה, אבל עדר שלם המתין להן מעבר לגדר-החברה שלהן. החור שהן השאירו במציאות התל אביבית בסובב דובנוב יישאר שם. הוא היה שם כבר קודם, הן רק חשפו אותו ורמזו שאפשר גם אחרת.
היו לי בחיים תרנגולות ואווזים וחתולים ופניניות ואפילו זוג יצורים דוקטור-סוסיים עם קארה וכנפיים ובלי שכל. עכשיו היו לי גם עז וכבשה. כניסת בעל חיים הביתה משפיעה באופן שאין דרך בעולם לחזות מראש. חשבתי שאני הולכת ללמוד על הקמה של מחלבה ביתית ובסוף למדתי על שכנות. את החלב שכחתי כבר בדרך הביתה מראש פינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
