בוסניה הרצגובינה: מסע לארץ השנאה
14 שנה לאחר תום הקרבות והפצע עודנו מדמם בשעריה של אירופה. שליחת מעריב יצאה למסע למקום בו ניסו לתת שתי מדינות ל-3 עמים
אינטלקטואל ופילוסוף לעת מצוא, יוספוביץ' מדריך תיירים בבוסניה הרצגובינה של אחרי המלחמה, ולוקח את המעטים שעוד רוצים לשמוע את האמת לטיול לא תיירותי בעליל, שמתחיל בעבר מדכא, עובר בהווה שדורך במקום ומסתיים בעתיד חסר תקווה.
הוא לוגם את האספרסו שלו, לא יכול לתפקד בלי זריקת הקפאין בשעה הקבועה, ומרגיש צורך להתנצל בשם ארצו האהובה.
שיחה שמתחילה באופטימיות, בפרץ של הפגנת אהבה כמעט בלתי מוסברת לאדמה הרוויה בדם הזאת, הופכת כבדה לאט לאט, וכשספלי הקפה מפנים את מקומם לכוסות בירה, חרצובות הלשון מתרופפות, והצורך להרשים את הזרים כבר נעלם.
בסוף כבר יש שתיקה דחוסה, שרק משוועת לסכין שתחתוך אותה. והסכין אכן מגיעה, במשפט פשוט שכה רבים יחזרו עליו במשך שבוע אחד: "אין מה לעשות, את זה תפתור רק עוד מלחמה".
היום אמנם יש בבוסניה ביטחון יחסי ושלום, אבל במדינה השסועה במרכז אירופה, שבזיכרון הקולקטיבי העולמי תמיד תהיה קשורה למלחמה זו או אחרת, ובזיכרון שלנו היא תמיד כתבה על רקע מוזיקה מתוך סרט של אמיר קוסטוריצה, הדבר האחרון שאפשר לדבר עליו הוא שלווה.
את החיפוש אחרי שורשי הייאוש של היום, זה הרואה את נקודת האור היחידה באפשרות שתפרוץ עוד מלחמה, אפשר אולי להתחיל לחפש ביום שבו לאומן סרבי צעיר רצח יורש עצר אוסטרי, והצית מלחמת עולם, שאז עוד לא יקראו לה "הראשונה".
או אולי ביום שבו נפלה חומת ברלין, והחלה הספירה לאחור לקראת פירוקה של הפדרציה, אוסף של רפובליקות שפעם בכלל היו ממלכה, ושעון החול התהפך לקראת פרוץ המלחמה שבתחילה היו לה גבולות ברורים של טובים ורעים, אבל עם הזמן היא הפכה לבית
אפשר גם להתחיל דווקא מהסכם השלום. כמו כל הסכם שלום שמכבד את עצמו, גם זה ששם קץ למלחמה שנמשכה שלום שנים והרגה כמאה אלף בני אדם, רשום על שם מקום באמריקה. לנו יש את קמפ דיוויד, וואי פלנטיישן ואנפוליס. לבוסניה יש את דייטון, אוהיו, שם גובש הסכם השלום, בשלושה שבועות של דיונים מנותקים מהתקשורת בנובמבר 1995.
בוסניה הרצגובינה חולקה לשתי ישויות חצי אוטונומיות: הרפובליקה של סרפסקה - היישות הסרבית והפדרציה של בוסניה הרצגובינה - היישות הבוסנית-קרואטית, בגבולות מזוגזגים בחוסר היגיון שמתבססים על הישגי המלחמה ושינויי האוכלוסייה שנבעו מתוך תנועת שני מיליון פליטים.
שתי הישויות החצי-אוטונומיות או שני חצאי המדינה, שלכל אחד מהם מערכת שלטונית-קנטונית סבוכה משל עצמו, קשורים ביניהם דרך מוסדות שלטון מרכזיים וצריכים קונצנזוס כדי להגיע להחלטות משותפות בכל הנוגע לניהול המדינה. אבל כיוון שהסכם השלום רק תפר את הפצע ולא פתר את השנאה שבין הצדדים, הם פשוט משותקים, לא מסוגלים אפילו לקדם את הרפורמות שכה נחוצות כדי שהמדינה תתקבל כחברה באיחוד האירופי.
רק כדי לסבר את האוזן, למדינה אין נשיא אחד כי אם מועצה של שלושה נשיאים - סרבי, קרואטי ובוסני - שביניהם אין היררכיה.
וכך היום, למרות 14 שנה של מעורבות אירופית ואמריקאית אינטנסיבית, המדינה נחשלת משהייתה אי פעם. "הם נתנו לנו אוכל, אבל לא לימדו אותנו לצוד", אומר יוספוביץ'. " והתרגלנו להיות עצלנים, מקבצי הנדבות של העולם, שבטוחים שהכל מגיע לנו".
תחת אשליית האופוריה של סוף המלחמה, המנדט הראשוני שניתן לנוכחות הבינלאומית היה רק של שנה. זה היה ב-1995.
"הם לעולם לא יעזבו כי התהליכים פה יימשכו לעד", הוא מסביר ליד עוד שלט, שהארץ זרועה במאות כמוהו, שמורה על פרויקט של ארגון בינלאומי כלשהו שמבוצע במקום. "עד שנפרק את כל המוקשים, עד נהפוך את המדינה לבטוחה, עד שנפתור את הבעיות עם המוג'הידין, עד ועד ועד...".
במדינה שבה היו פחות משני אחוז אנאלפבתיות לפני המלחמה, כרבע מהתושבים כיום לא יודעים קרוא וכתוב, והממשלה המושחתת לא יכולה, ויש שיטענו שגם לא רוצה, לשפר את המצב. "יש לנו 14 ממשלות", הוא סופר בחמת זעם גלויה. "14 בתי נבחרים, שלושה נשיאים, כ-200 שרים, שני כוחות משטרה, שלושה כוחות צבא, שתי בורסות, שני ועדים אולימפיים, ואף אחד לא עושה כלום. יש לנו יותר מדי בירוקרטיה, יותר מדי גופים מנהלתיים למדינה כל כך קטנה".
בצל הגדול שמטילה האנדרטה שעליה דיוקנו של טיטו, הנשיא הקומוניסט האגדי ששלט ביוגוסלביה ביד רמה עד 1980, הוא מוצא מחסה מהשמש הקופחת.
הוא מצביע אל שתי פסגות מושלגות באופק הלא רחוק, ונזכר בימי הזוהר של חורף 1984, אולימפיאדת החורף בסרייבו, הפעם האחרונה שהרגישו פה כמו במדינה נורמלית.
"הייתי כל כך גאה בפתיחת המשחקים", נזכר מדריך התיירים. "ראיתי אנשים שחורים בפעם הראשונה בחיים שלי. ראיתי את קירק דאגלס הולך, את נסיכת הכתר השוודית. הכל היה נקי ומצוחצח, כולם מחייכים, וחשבתי שזה המקום הכי נפלא בעולם. שבע שנים אחר כך לא הבנתי מה קורה כאן".
היום, כל מה שנשאר זו ההתרפקות חסרת התוחלת על העבר, וצביטה קטנה בלב כשיוספוביץ', כבר בן קרוב ל-50, משוויץ כמו ילד באיצטדיון האולימפי שאחרי המלחמה שוחזר ותוקן ונבנה מחדש, אבל נאלץ להסביר מה פשר עשרות המצבות הלבנות בסמוך אליו.
סרייבו של היום היא בית קפה אחד גדול. מאות אלפי כורסאות, כיסאות קש, כיסאות ברזל ושרפרפי עץ, מסביב לאלפי שולחנות נמוכים, גבוהים, מכוסי מפות או חרוטי קישוטים, מוקפים בכל רגע נתון, במאות אנשים.
שלוש שנים שבהן אי אפשר להגיע לבתי הקברות הגדולים - גם הלוויות חייבות להיערך בלילות - כיסו כמעט כל פיסת דשא, גדולה כקטנה, בין הבתים, במצבות מזדקרות לבנות.
יוספוביץ' מנסה להסיט את תשומת הלב מהקברים חזרה ל"הרים האולימפיים", כמו שקוראים להם כאן. על אחד מהם נערכו תחרויות הגברים, ולשם נוכל להגיע בקלות, אבל לאחיו אשר במרחק יריקה, עליו נערכו תחרויות הנשים, זה כבר יותר קשה - הוא נמצא מעבר לגבול שבין הישויות, ברפובליקה של סרפסקה.
"נכון", הוא אומר לנוכח המרחק הכה גדול שבין ההרים הכה קרובים, "זה מגוחך. אבל זאת המדינה שלי".
יש לא מעט הרואים בחלוקה הזאת שכפה העולם על בוסניה הרצגובינה, בכתונת המשוגעים בה הולבשה, סכיזופרניה של שלוש קבוצות אתניות, את שורש הרע למצבה של המדינה כיום.
"זה כאילו שבשנת 1945 בנות הברית היו עוצרות בגבולות גרמניה ואומרות להיטלר: 'אוקיי, עכשיו שב בשקט, אל תעשה שטויות והכל יהיה בסדר, ואגב, החתיכה הזאת שכבשת מפולין? אתה יכול להשאיר אותה אצלך. זה מה שקרה כאן. זה הוגן?", שואל דניס טנוביץ', סגן נשיא "המפלגה שלנו", שחקן חדש יחסית בפוליטיקה המקומית. שואל, אבל לא מחכה לתשובה.
טנוביץ' הוא לא פוליטיקאי אופייני, ולא רק בגלל האופנוע האימתני ורעמת השיער שמודיעים על בואו. לפני שמונה שנים, בגיל 31, הוא זכה באוסקר וכמעט בכל פרס אפשרי אחר, עם סרטו הראשון "שטח הפקר". הסרט עימת חייל סרבי וחייל בוסני שמוצאים את עצמם לכודים בשטח ההפקר שבין הצבאות, והצליח לזקק, דרך דמויות שני החיילים שממשיכים להילחם בינהם גם כשהם לא יודעים למה, את מהות האבסורד של הסכסוך.
היום, למרות ש"ממש אין לו זמן לענייני הפוליטיקה האלה", הוא שותף לניסיון לשנות סופסוף את פני המדינה, ולהשאיר את העבר מאחור.
"אי אפשר לסלוח", הוא מודה וחוזר למושא ההשוואה שמסתבר כאחד החביבים עליו. "תחשבי על היטלר בגרמניה, האם היית מסכימה לסלוח לו? זה קל בשבילי להיות דמוקרט. אמנם כמה מהחברים שלי נהרגו, אבל אני חי, ובניתי לעצמי חיים. אבל מה עם מישהו שאיבד את כל משפחתו, את ההורים שלו, את בנו או בתו? יותר מ-900 ילדים נהרגו במהלך המצור על סרייבו.
"אני אב לארבעה, עוד מעט חמישה, ואני לא חושב שהייתי מסוגל לסלוח אם מישהו היה הורג לי ילד. יש הרבה פצעים שעדיין פתוחים, אבל חייבים להמשיך הלאה, אחרת זו פשוט תהיה חזרה על העבר, זאת רק תהיה שאלה של מי יטבח במי".
הפצעים הפתוחים עליהם טנוביץ' הוא מדבר הם לא רק מטפורה, כי אם מציאות שבה המתים עדיין נושפים בעורפם של החיים. ביום קיץ חם בסוף חודש מאי 2009 ניחאז סליחוביץ' נושא על כתפיו ארון מתים עטוף בדגל. מולו שורה של שלושים קברים טריים, ובתוך הארון הקטנטן מונחים שרידיה של אחייניתו נרסיסה, שהייתה רק בת שישה חודשים במותה, לפני 14 שנה.
הלוויה המאוחרת הזו היא סופו של תהליך ארוך שמגיע לשיאו כל שנה בחודשי הקיץ, כשנגמרים הגשמים והבוץ מפנה את מקומו לאדמה יבשה, שמוכנה לחשוף את הסודות שעדיין חבויים בין רגביה. עונת החפירות, קוראים לזה כאן, עונת החפירות של קברי האחים ושאריות המלחמה.
כ-30 אלף איש נחשבו לנעדרים עם תום המלחמה. החלוקה הרשמית לשתי ישויות לא בהכרח חלחלה לרמת השטח, וברוב המקומות המנהל והמוסדות המקומיים, גם אלה שאמורים לטפל במתים ובנעדרים, הורכבו עדיין משלושת הגושים הפוליטים שייצגו את שלושת הצדדים הלוחמים.
לכל צד היו רישומים משלו, ועדות חקירה משלו, ודרך משלו לחקור את גורלם של הנעדרים, כשכל צד דאג, בראש ובראשונה ומן הסתם, לנעדרים "שלו". מכיוון שלא היתה פרופורציה בין מספר הנעדרים המועט מבין הסרבים למספר העצום של נעדרים מוסלמים מבין הבוסנים, כשלו גם המאמצים הבודדים שנעשו לחילופי גופות, אפילו על בסיס של אחת לאחת.
על הרקע הזה יזם נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, את ייסודה של הוועדה הבינלאומית לענייני נעדרים, שעדיין משמשת כגוף המרכזי לתיאום בין כל הארגונים שעדיין מחפשים את נעדרי המלחמה בבוסניה הרצגובינה, כ-12.5 אלף נכון להיום, מרביתם מאיזור סרברניצה.
"הבעיה עם האיזור הזה, היא שרוב קברי האחים בו הם לא המקוריים", אומרת שריל קאצמרזיק, אנתרופולוגית קנדית, העומדת בראש "יחידת ההרכבה מחדש" של הוועדה.
שום דבר במראה השברירי שלה או במילים הקרות "הרכבה מחדש" על כרטיס הביקור שהיא נושאת, לא מרמז על מה שנראה כשנלך אחריה אל תוך האולם שמשמש לה כמקום עבודה.
"גם את האצבעות, שורש כף היד, ואלה עצמות הזרוע", היא מעבירה יד על זרועה שלה, כדי להדגיש את ההקבלה, כדי שלא יהיה ספק בדבר: על השולחן העמוס בעצמות תגיות ומספרים שלפנינו מונח אדם. זה דורש הסבר.
כשצילומי האוויר של ברית נאט"ו משנת 1995 החלו להראות את ממדי הזוועה, את התלוליות שכיסו את גופותיהם של מאות ואלפי הנרצחים, הסרבים פעלו מיד ובקור רוח כדי להשמיד את הראיות. הם היו מגיעים לקבר עם טרקטור, חופרים את תכולתו, ומפזרים אותה בקברים חדשים, "קברים משניים" בעגה מקצועית.
"בשלב זה הגופות כבר לא היו במצב מי יודע מה, והתהליך הזה פשוט פורר אותן עוד יותר", מסבירה קאצמרזיק. "כך אפשר למצוא עצמות של אדם אחד בכמה מקומות שונים ומרוחקים זה מזה".
היחידה שהיא עומדת בראשה, היא החולייה האחרונה בתהליך שמתחיל בעונת החפירות, החודשים בהם צוותים מיוחדים מגיעים למקומות שזוהו כקברי אחים, ועל ידי עבודה ארכיאולוגית איטית ועדינה, מרוקנים אותם מתכולתם הטרגית ורבת השנים.
"כל עצם שנשלפת מקבר אחים עוברת תהליך אפיון די-אן-אי", מסבירה קאצמרזיק כשמאחוריה מדפים עמוסי שקי גופות מלאים בחלקי שלדים. מדובר בכמויות עצומות של בדיקות, כמעט 30 אלף דגימות נמצאות כיום במאגר של הוועדה.
במקביל, נציגיה עוברים בין משפחות הנעדרים, ואוספים דגימות דם של הקרובים שנשארו בחיים. גם כאן מדובר במספרים עצומים - כמעט 90 אלף דגימות, מאנשים שחיו כמעט בכל מדינות יוגוסלביה לשעבר, כבר עברו אפיון גנטי ונכנסו למאגר הממוחשב.
ברגע שנמצאת התאמה סטטיסטית של מעל 99.95% בין הפרופיל הגנטי שהופק מעצמות המתים, לפרופיל הגנטי של הדם שנלקח מהקרובים החיים. רק אז אפשר להכריז על הנעדר כמת ולהוציא תעודת פטירה. "זה עוזר להם לסגור מעגל, וגם עוזר ברמת ההתנהלות היומיומית, כי רק כשיש את התעודה הזאת הם זכאים, למשל, לקצבאות שנובעות מההכרה במעמדם כמשפחה שכולה", מסבירה קאצמרזיק.
הנתונים היבשים מתורגמים לתחושת מחנק בגרון כשנכנסים לחדר המתים המרכזי של הארגון, שנמצא בעיר טוזלה. האולם המלבני מלא מרצפה ועד תקרה במדפים, עמוסים בשקי בד צבעוניים שבתוכם השרידים שזוהו. זה אומנם מתקן קירור, אבל אין פה צורך בטמפרטורות נמוכות במיוחד: מן המתים נותרו רק עצמות. אין כאן ריח חריף של מוות, אלא ריח חמוץ עמום, ריחו של החידלון שדהה לאבק. לכאן מגיעות כל העצמות שזוהו, ופה הן נאספות בשקים, כל שק מייצג פרופיל גנטי אחר.
"השרידים של אמא שלה נמצאו, אבל אנחנו עדיין מחפשים אחרי גופתו של אביה. גם את האח שלה מצאו, אבל תהליך הזיהוי עדיין לא הושלם", מסכם ניחאז סליחוביץ' ליד קברה אחייניתו, קבר טרי של תינוקת, שמתה כבר 14 שנה.
עובר אורח יראה היום של אווירה של חג בעיירה הקטנה ברטונץ - אוטובוסים מגיעים מכל רחבי הארץ, יותר מדי שוטרים ברחובות שמכוונים תנועה של מאות אורחים ליום. אבל האירוע הוא בדיוק ההיפך משמחה.
הקהל הגדול הזה מורכב ממאות קרובי משפחה, שהגיעו ללוות לדרכם האחרונה עוד 30 בוסנים שתהליך הזיהוי שלהם הושלם. פטימה קומיץ הגיעה מגרמניה ביחד עם אחותה, כדי לקבור את אביהן. "תודה לאל שמצאו את הגופה שלו", היא אומרת ועיניה יבשות מדמעות. "יש כל כך רבים שעדיין לא נמצאו. עכשיו לפחות יהיה לנו מקום שנוכל לבוא אליו כדי להתאבל".
הממדים הבלתי נתפסים של מספרי הנעדרים הביאו לצורך בשכלול תמידי של השיטה, וכיום המטה בבוסניה הרצגובינה משמש המעבדה הגדולה בעולם לזיהוי פלילי. כאילו הייתה סוג מעוות של ייצוא, המומחיות שנרכשה בנסיבות כה מזעזעות סייעה עם השנים גם למדינות אחרות שידעו מלחמות אזרחים קשות, או שנפגעו מאסונות טבע.
לארגון, שמחזיק במרכזים גדולים גם בדרום אמריקה ובמזרח אסיה, היה תפקיד מרכזי במאמצי הזיהוי של קורבנות הצונמי ושל ההוריקן קתרינה. בימים אלה משלימים במרכז את הכשרת הצוות שיחל לפעול בחודשים הקרובים בעיראק, וינסה לחשוף את הסודות האפלים שיצרו שנות משטרו של סדאם חוסיין.
בינתיים, הצוותים העיראקיים לומדים איך לזהות ולחפור קברי אחים, מתאמנים בגינה המטופחת של אחת המדריכות, שגויסה, לצערה הרב, לצורך העניין. 8,000 בני אדם שזוהו בדרך זו הובאו עד היום למנוחת עולמים.
בעוד כחודש, ב-11 ביולי, יום הזיכרון הרשמי לטבח בסרברניצה, יתווספו לאתר ההנצחה פוטוצ'ארי, שמשמש גם כבית קברות וגם כאנדרטה, קבריהם של עוד 600 נעדרים שזוהו השנה.
כמו בכל שנה, כוחות ביטחון מתוגברים יאבטחו את הטקס. רק לפני שנתיים נמנע ניסיון פיגוע של לאומנים סרבים שתכננו לפוצץ מטען בתוך קהל האלפים. ראשי המדינה ירכינו ראש בפני המשפחות, אולי אפילו יבטיחו שלעולם לא עוד, ואחר כך יחזרו למשרדיהם ולטון הדיבור שעושה הכל חוץ מאשר לאיית את המילה מלחמה.
עם זאת, קשה להבין למה, כולם מדברים על המלחמה הבאה כעובדה כמעט מוגמרת, ומי שעומד בראש מחנה המתלהמים הוא מנהיג היישות הסרבית, מילורד דודיק.
בסוף המלחמה הוא דווקא היה התקווה הלבנה הגדולה: מנהיג של מפלגה סוציאל-דמוקרטית קטנה שהפך לראש הממשלה של הרפובליקה סרפסקה ונהנה מתמיכת המערב, שראה בו את האופוזיציה היחידה למנהיגים הלאומנים של תקופת המלחמה.
אבל מאז שחזר להנהגה לפני שלוש שנים, הוא שינה כיוון, אימץ בחום רטוריקה מתמשכת של לאומנות ופילוג אתני והפך את האיום שהיישות הסרבית תפרוש מבוסניה ותחבור לסרביה, המולדת האם, לסימן ההיכר שלו.
אם יש סימן למידת החומרה של איום איזורי כלשהו, הרי הוא מעורבותה של ארצות הברית. בצל האיום המתמשך בעוד פרץ של אלימות בבלקן, היא שיגרה לאיזור את סגן הנשיא שלה, האישיות הבכירה ביותר שמבקרת מאז ביל קלינטון ב-1999, כדי לחדש את המחויבות של אמריקה למדינה.
בגישה אבהית-פטרונית, של מי שלוקח לעצמו קרדיט על הצלחת הסכם השלום אבל מתעלם מהשלכותיו, ג'ו ביידן, הדוד מאמריקה, התייצב בפני הפרלמנט המעורב אתנית, התנצל מראש על זה שהוא הולך להיות בוטה, ופשוט נזף בפוליטיקאים ההמומים שהקשיבו ולא הוציאו מילה. "בשם האלוהים, מתי כבר תתעייפו מהרטוריקה הזאת שרק מעוררת כעס וטינה?", שאל. "עם כל הכבוד, ותסלחו לי שאני אומר את זה כאן בפרלמנט שלכם, זה חייב להיפסק!".
אבל אם תשאלו את האדם ברחוב, יהיה זה בוסני, קרואטי או סרבי, אין הרבה קשר בין אותה רטוריקה לאומנית למציאות.
"הם", כך יאמרו לכם, האנשים שבשלטון, מעוניינים בהמשך המצב הקיים, כדי שיוכלו להמשיך ולצבור כוח ועושר, בדיוק כמו בימי המלחמה.
"הלאומנות היא רק הכיסוי", מסנן ברנקו, אזרח סרבי של בוסניה הרצגובינה, שחי עד לפני שנתיים בלונדון, וחזר. "האנשים האלה, מה כבר הם יודעים?", הוא אומר ומצביע על גבר ואישה שעומדים בצד הדרך ומוכרים דובדבנים. "הם לא מחונכים, עניים, כל מה שהם רוצים זה קצת לחם על השולחן וזהו. אז מאכילים אותם בדת. דת, דת, דת, משלושת הצדדים".
וברנקו ממשיך: "הסרבים עם תרבות ההירואיזם הלאומני שלהם, הקרואטים עם מריה הבתולה, הבוסנים עם מוחמד. ואף אחד לא יודע מה האמת חוץ מהם. הם יודעים בדיוק מה הם רוצים. בכל שנה מבטיחים לנו את אותה הבטחה, מוכרים לנו את האשליה שבעוד שנה יהיו ויזות, בעוד שנה נצטרף לאיחוד האירופי, אבל אין לזה סיכוי. כדי לעמוד בסטנדרטים של האיחוד הם ייאלצו לנטוש את הסטנדרטים המושחתים שלהם.
"האנשים בשלטון הם בעלי חברות של ייבוא ומסחר, והם מייבאים הכל, קונים בזול מחוץ למדינה, מוכרים פה ביוקר, וחונקים את החקלאים המקומיים, ובסוף היום הלאומנות היא פסאדה שנועדה לכסות על השחיתות ועל כל מה שהם עושים כדי להשיג ולשמר את הכוח שלהם".
גם הפוליטיקאי החדש יחסית, הבמאי טנוביץ', מודה שהלאומנות היא רק כיסוי לשחיתות שפשתה בכל הדרגים הפוליטיים.
"הם גונבים כל מה שרק אפשר, ובכל פעם שמרגישים בסכנה, בכל פעם שמישהו מאשים אותם בגניבה של כמה מאות מיליונים, הם מתקיפים בחזרה, וטוענים שהטענות כלפיהם זו התקפה נגד העם, פעם נגד הקרואטים, פעם נגד הבוסנים, פעם נגד הסרבים, כולם. ככה זה במשך שנים, זאת הסיבה שאנשים כמוני רוצים להיות יותר מעורבים מבחינה פוליטית, מכיוון שזה לא הולך לשום מקום".
"אם אנצח ואשים במשרה מסוימת את אותו מניאק שהיה שם קודם, לא שיניתי כלום", מסביר טנוביץ'. "אז אנחנו אפילו הולכים למועמדים של מפלגות אחרות ואומרים להם: 'תראה, אנחנו אוהבים את מה שאתה עושה, אנחנו חושבים שאתה בן אדם הגון, תן לנו לתמוך בך'".
וזה עובד?
"לא כמו שקיוויתי", הוא צוחק בקול רועם. "אני, בכל הכנות, חשבתי שיהיו עוד הרבה אנשים שינסו לעשות משהו למען המדינה שלהם, אבל הם לא. את יודעת, הבוסנים הם אנשים משונים. הם יישארו רגועים, יתפוצצו ואז יחזרו להיות רגועים. אנחנו עוד גדלנו בתקופה של טיטו, על עקרונות של איחוד ואחווה. אבל לילדים שלא מכירים מציאות של מדינה נורמלית, וכבר עשרים שנה שאנחנו לא כזאת, מרגע שנולדו רק אומרים להם שכל האחרים רוצים להרוג אותם.
"אפשר רק לדמיין מה הם יעשו, אלו דרכים להרוג ימצאו. זה קצת כמו בישראל, אצלכם זה אפילו יותר חמור מבארץ שלי. היום קראתי על מלך ירדן שאמר או שנעשה שלום עכשיו או מלחמה בעוד שנה. אני חושב שתהיה מלחמה בעוד שנה. אני חושב שנצטרך לחזור לזה בכל מקרה, או שנהרוג אחד את השני".
אתה מדבר על ישראל או על בוסניה?
"על שתיהן", הוא עונה בצחוק הרועם שלו. "אני מדבר על העולם". אותה נימה של ייאוש, שעוברת כחוט השני דרך כל הצדדים, מחברת בוסנים עם סרבים וקרואטים, מתגנבת גם לדבריו של הפוליטיקאי-במאי הנלהב.
"את שואלת אותי אם אני אופטימי?", הוא מסכם ומביט לכיוון האופק. "תראי, ההבדל בין אופטימי לפסימי היא שפסימי חושב שלא יכול להיות יותר גרוע, והאופטימי יודע שדווקא כן יכול. אז כן, אני אופטימי - יכול להיות יותר גרוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
