חמש דקות בגן עדן: זרקור על מבזקני ישראל
על שני דברים עומד המבזק: החדשות תמיד ישעממו והמבזקן תמיד ילבש מקטורן לא מחמיא. ככה זה כשעובדים באחד התפקידים הבוגדניים בטלוויזיה. המבזקנים נדרשים להקריב את נשמתם על מזבח הניוז: לקום בחמש בבוקר, להתמזג עם הטפטים ואף פעם לא לגעת בתהילה. אבל זכרו: אין מבזקים קטנים, יש רק מבזקנים קטנים. כתבי רייטינג עם המבזקנים שעושים לנו את זה
ייחוס אף פעם לא עשה לי את זה. משפחות מלוכה זה דבר משעמם ופריס הילטון יכולה לנשק לי את התחת. אבל הרשפים זה משהו אחר. שושלת פוליטו-טלוויזיונית מפוארת שהגיעה לשיאה עם תמי רשף. דמות מסתורית שככל שרואים אותה יותר כך מסתקרנים יותר.
המשפחתולוגיה היא החלק הכי מפוענח בתמי רשף: היא הבת של צלי והאחיינית של רפי, וזהו. חוץ מזה, היא אקס גל"צניקית (אלא מה) – רק בגלי צה"ל מקפידים להנחיל מדור לדור את אותה אינטונציית חדשות משמימה שלא ברור מה טוב בה.
עם הייחעס הזה והעבר בגל"צ, תמי רשף הייתה יכולה לגמור בתור עוד סט של קורות חיים מושלמים לכניסה לעולם התקשורת. אבל
מאחורי הענייניות החדשותית והיובש מסתתרת בחורה חכמה, דעתנית ואולי אפילו מצחיקה. שמעתי כי ידידים וקולגות מכנים אותה ממי רשף. אני יכולה להבין אותם.
(דפני ליסבונה)
אין שום סיבה, כמובן, להטיל ספק באיכויותיו של האפיל הברונטי, הנעים לעין והערב לאוזן שעונה לשם לילך סונין. עם זאת אפשר להבין את המצקצקים שיטענו, אולי, שסללה את דרכה למקום שבו היא נמצאת כיום (מגישה ועורכת מבזקי חדשות בערוץ 2, מכינה כתבות למהדורה המרכזית ומגישה ב"מבזק הכלכלי") דרך מיטתו של אלכס פרגוסון, מאמן מנצ'סטר יונייטד.
לא מדובר, חלילה, במה שאתם חושבים עליו, אלא רק בכך שסונין ככל הנראה כיכבה בסיוטי הלילה של פרגוסון בספטמבר 2004, כשהייתה עדיין שדרנית קווים בערוץ הספורט, אחרי שתפסה אותו טועה בשם הקבוצה הישראלית שעמדה לשחק מול היונייטד (לא שאי אפשר להבין אותו, אבל הפדחן התבלבל בין מכבי חיפה להפועל תל אביב) - מה שהפך אותה לכותרות הבוקר שלמחרת בעיתונות הספורט באנגליה, וחשוב מכך, משך את תשומת לבם של קברניטי חברת החדשות של ערוץ 2.
הללו מיהרו לשדרג לעברם את שירותיה המשובחים, וההמשך (המוצלח במיוחד) ידוע. וכן, אפשר בהחלט לשער שיום אחד היא עוד תהיה יונית לוי. או לפחות גיא זהר.
(רועי בהריר)
ניב גלבוע אינו המבזקן הקלאסי, כלומר ילד שהרגע השתחרר מגל"צ ו/או סיים לימודי תקשורת ומוכן לעשות כל עבודה ובלבד שתהיה לו דריסת רגל בטלוויזיה כדי שיוכל להתקדם ולהיות בסוף יעקב אילון. או משהו.
גלבוע הוא לא ילד (אם כי אני חושדת שהוא נראה מבוגר וחמור סבר בהרבה מגילו הביולוגי), ומאחוריו, מלפניו ומצדדיו רזומה מרשים של עשייה עיתונאית חדשותית. השאלה הגדולה היא כמובן למה הוא מגיש גם מבזקים. חוזה דרקוני בערוץ 10? רצון להיראות ולא רק לעשות מאחורי הקלעים? השלמת הכנסה? לא ברור.
מה שכן ברור זה שהסיבה לכניסתו של גלבוע לרשימה מכובדת זו לא קשורה דווקא לכישוריו וגם לא לנחשקותו, שכן אין לו ממש כזאת. הבחירה המבזקנית שלי בגלבוע נובעת מהעובדה שהוא מצליח להוציא ממני בכל בוקר שאני צופה בו רגשות חמלה גדולים וכנים.
אתם צריכים לראות את פרצופו בכל פעם שהוא מקבל את השידור של חיים אתגר, שבדרך כלל מלווה את המעבר בסמול טוק שטותניקי. "אלוהים", אומר מבטו של גלבוע והלב שלי נקרע, "מה עשיתי שמגיע לי לסבול את הלהג של האיש הזה על הבוקר?".
(מיכל יפה)
אחרי חזאים, מבזקנים הם הדמויות המסקרנות ביותר בטלוויזיה. לכאורה הם כלים ריקים, צינורות חלולים שתפקידם להעביר אינפורמציה עניינית ומדודה ללא פרשנות. אבל אין דבר כזה. האינטונציה, ההטעמה, הדגשים, הרמת הגבה הלא נשלטת, המוצא העדתי וצבע העניבה תמיד יסגירו משהו שהמערכת תנסה להחניק.
מאחורי הבובה המסורסת מסתתר לב פועם, ראש שמחליט למי להצביע בבחירות, אצבעות שמסמסות באישון ליל, רגליים שזזות מעצמן כשהמוזיקה גוברת, איברי רבייה שזקוקים לפורקן. אני מביט במבזקנים ומנסה לפענח אותם.
את ניב גלבוע, המבזקן האהוב עליי, נדמה לי שפיצחתי. הוא לא הפקיד המרובע כפי שחשדתי בתחילה אלא גבר דעתן ונהנתן, פנומן בתחום האנדרסטייטמנט. המבזקנית הבלתי מפוענחת ביותר מבין המצאי היא רומי נוימרק. ולכן היא המעניינת ביותר. נוימרק, בשר טרי בשטח הגשת המבזקים, משדרת משהו שעלול בטעות להצטייר כחוסר ביטחון.
בימים הראשונים עיני האיילה הגדולות שלה נפערו מול המצלמה והיא נראתה כצבי שנקלע אל מול פנסי משאית. אבל צפיות חוזרות ונשנות גילו לי מבזקנית בטוחה בעצמה, שהרעד הקליל בקולה מסמן לא חשש אלא שמחת חיים עליזה. היא מקריאה במיומנות את הידיעות אבל הלב שלה שר אותם. לו יכלה הייתה מדלגת מכיסאה ומדקלמת את החדשות בחרוזים. למבזקנים אחרים יש טקסט בישבן, לה יש שם שיר.
(מורן שריר)
מבזקנים. מה כבר יש לי להגיד על מבזקנים? מתברר שלא יותר מדי. בתחילה האשמתי את עצמי, הרי כשאני כבר צורכת חדשות זה קורה בעיקר ברשת, ואולי זו הסיבה שמרבית שמותיהם של מבזקני ארצנו לא מוכרים לי כלל.
מיד הוספתי לרשימת המטלות שלי מנה יומית של חדשות טלוויזיוניות והחלטתי שבהקדם האפשרי אדע גם אני, בורה שכמותי, מי אלה סיון זגורי, גדעון אוקו והדס סיני.
אבל נראה לי שלאי היכרותי עם אותם אנשי ניוז חמורי סבר יש סיבה אחרת. בסופו של דבר תפקידם הוא להיות סוג של רקע, להתמזג עם הטפטים. כשצריך למסור את החדשות בדקות אחדות, כל תוספת מיותרת של אישיות תאפיל על העיקר. היכולת שלהם להביא את עצמם למסך בברייק הקצרצר שבו הם מככבים היא כמעט אפסית. לכן גם הדעה הלא מלומדת בעליל שלי עליהם נוטה להסתכם ב"העניבה שלו מכוערת", "יש לו קול סמכותי" או "היא תיראה טוב בשיער קצר".
אבל בתוך קבוצת אנשים עטויי חליפות שנראים לי זהים, נסלי ברדה היא שמצליחה לבלוט, ולא רק כי יש לה שם מוזר. כששימשה כאתנחתא החדשותית ב"שישי" עם שלח ודרוקר היא תמיד נראתה לי הכי רצינית.
הדיבור שלה כל כך רהוט וקרייני והנוכחות שלה כה קרירה וממוקדת שאני מתקשה אפילו לדמיין איך היא נשמעת מחוץ לאולפן כשהיא לא ממבזקת איזו נפילה של גראד. מדובר בממשיכתה הטבעית של יונית לוי. מה עוד? אהמ, יש לה קול סמכותי והיא תיראה טוב בשיער קצר?
(שחר אורן)
מכיוון שחיי עגמומיים מכדי לזהם אותם גם עם חדשות (לא כולל אלו שבאינטרנט או על דודו טופז), אני לא מכירה מבזקנים ובטח שלא טורחת לפתח רגשות כלפיהם. אין לי דבר נגדם, כמובן, אני תמיד בעד אלו שמשתכרים מעט מדי עבור אותה עבודה שאחרים מקבלים עליה המון המון כסף, אבל מכאן ועד לבחור אחד מהם שמשמח את לבי בכל פעם שאישה נרצחת בבית שאן המרחק רב.
אבל בואו נעמיד פנים שהפרויקט הזה לא התיישב לי כמו אוג ארסי בחזייה ושלא סקרתי במשך יומיים את כל המבזקים כדי למצוא אחד חתיך, לשאול אם הוא מבזקן, לגלות שזה יעקב אילון ואז לחפש מישהו אחר.
בכל מקרה, איתי ברנע. נו, החמוד הזה מערוץ 10 שבטח יצא לכם לראות בשבוע שעבר בין החפירות של אובמה. וכן, הוא אח של עומר ברנע אבל אל תזקפו את זה לחובתו, כי הוא ממש חתיך וחמוד ומקריא דברים יפה.
לפי האינטרנט הוא גם שחקן כושל (יאמי!) וחבר בשמש חדשה, הכת ההיא של שי טובלי, מה שמוסיף לו טאץ' סטלני סקסי ונטייה למשוך סופים של מילים. רואים שזה בחור שחי עם עצמו בהרמוניה. אז מה אם אפילו ליה ונעמה מקבלות משבצת יוקרתית יותר משלו. אז כן, איתי ברנע. אם יום אחד אתחיל לראות חדשות, אני ארצה לקבל אותן ממנו. גם כדי שהן יהיו קצרות כאלו וגם כדי שיהיה על מה להסתכל בזמן שחושבים על הערמונית של אולמרט.
(נטע חוטר)
אוסף של נסיבות, שלא זה המקום לפרטן, הוביל אותי בשנה האחרונה להתאהב עד כלות בצאצאי יהדות בוכרה. מלבד העובדה כי בנות העדה בורכו ביופי טבעי עוצר נשימה, ניחנים יוצאי בוכרה גם באופי חזק, חסר פשרות, שמוליכם בהצלחה מרשימה למטרות וליעדים שהציבו לעצמם. לכן, אך טבעי שהמבזקן החביב והנערץ עליי הוא לא אחר מאלעד שמחיוף, נציג בכיר של העדה.
"כהוכחה לכך שהוא בן קהילה גאה הוא שולף את קלף המחץ ומודיע כי הינו צאצא של 'מלאבוי שמחיוף', שהיה מוכר בקרב בני הקהילה ומכובד על ידם מאד", נכתב בראיון שנערך עמו באתר קונגרס יהודי בוכרה, הפורטל הרשמי של בני העדה בישראל. מרשים. מאד מרשים.
הביטו בו כשהוא מקריין את המבזקים ואל תיתנו לאינסטינקט הראשוני להכריע אתכם (למרות שלרגעים נראה כי פניו, כפניה של רננה רז, יתבקעו בעוד כמה שניות); האזינו לקולו הזך והבטוח. כששמחיוף אומר ש"מחר הים יהיה ממוצע עד גבה גלי", מומלץ לקחת את זה בחשבון.
העובדה כי אמו היא יוצאת יהדות רומניה לא פגעה בו. להפך. שמחיוף גדל לתפארת: שחקן כדורסל מחונן בקבוצת הנוער של רמת השרון, שירות צבאי בגלי צה"ל (שם היה, כמובן, חייל מצטיין). ב-2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הצטרף לחברת החדשות.
הוא התחיל כאחראי על השורה שרצה בתחתית המסך, אך עד מהרה לא יכלו הבכירים להתעלם מכישוריו הרבים. שמחיוף קודם לתפקיד עורך המשנה של המהדורה המרכזית, ובמהלך 2007 החל להגיש מבזקי חדשות. חוץ מזה הוא גם סטודנט למשפטים. קרוב לוודאי כי הוא גם אהוד על חבריו. במילה אחת: מצליחן. בשתיים: אלעד שמחיוף.
(איתי גודר)
נא להמתין לטעינת התגובות
