חרפת אנשי הרוח הישראלים
זו כבר לא רק תעמולה ציונית: הפלסטינים לא מוכנים לשלום עם ישראל. הם רוצים הכל. אנשי הרוח שלנו לא מוכנים להקשיב להם
ראשית, "מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית דווקא בכלל לא רע ... האנשים שם מקיימים חיים נורמליים". הם אינם ממהרים לשום מקום.
שנית, מכיוון שלפלסטינים טוב, והם יכולים לחכות, אז הם אינם מוכנים לשום פשרות. כלום. הם תקועים בדיוק באותו מקום שבו הם היו בימי ועדת פיל, הצעת החלוקה, הצעת קלינטון. הם מתנגדים למדינה יהודית.
שלישית, הם אינם רוצים 97% מהשטחים. זה לא מספיק להם.
רביעית, וחשוב מכל: הם אינם מוכנים להסתפק בהכרה ישראלית עקרונית בזכות השיבה, ובשיבה של אלפים, שתתלווה להכרה הישראלית העקרונית. הם מתעקשים על שיבה המונית לישראל עצמה.
אלא שיש צורך בתיקון. הדברים הללו אינם עוד תעלול של התעמולה הציונית. ממש לא. את הדברים הללו, כמעט מילה במילה, אמר אבו-מאזן רק לפני שבועיים בראיון ל"וושינגטון פוסט". הדברים הללו לא תפסו כותרות. הם הובלעו בתוך מאמר שפרסם ג'קסון דיהל, מבכירי העיתון, שהלך לפגוש את אבו-מאזן במלון ריץ-קרלטון, יחד עם עמיתו פרד הייאט, זמן קצר לפני שהמנהיג הפלסטיני "המתון" נכנס לבית הלבן, לפגישתו עם אובמה.
אבו-מאזן הודה במה שכבר פורסם בעבר, גם במדור זה, על ההצעה שקיבל מאהוד אולמרט, בחודש ספטמבר 2008. הוא חשף את פרטי ההצעה המדהימה, שאם הייתה מתפרסמת הייתה גורמת לרעידת אדמה: נסיגה מ-97% מהשטחים, מסדרון יבשתי בין הגדה לרצועה; הכרה עקרונית בזכות השיבה, וכן שיבה של אלפים.
אבו-מאזן גם הודה, בקולו שלו, שההתנגדות הנחרצת להכרה בישראל כמדינה יהודית אינה עניין סמלי. הכרה כזו, טוען אבו-מאזן, "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל". הוא לא מוותר. הוא מתכוון לכך שהוא רוצה מדינה פלסטינית, אבל המדינה השנייה, זו שעכשיו קוראים לה ישראל, תהיה גם היא פלסטינית. מתון שכמותו.
הפגישה נערכה, כאמור, במלון ריץ-קרלטון. יש משהו במלון הזה. לפני כן זה היה ערפאת, מאותה סוויטה, באותו מלון, שגם הוא היה לקראת פגישה עם נשיא ארה"ב, בינואר 2001. אז זה היה קלינטון. בנדר בן-סולטן, השגריר הסעודי בוושינגטון, ישב באותה סוויטה והפציר בערפאת לקבל את תוכנית קלינטון, שלימים הפכה לתוכנית אולמרט. הוא אפילו אמר לו: "זה יהיה פשע נגד העם הפלסטיני ונגד האזור כולו, אם תדחה את התוכנית". הדברים פורסמו ב"ניו-יורקר". לא רק שבן-סולטן לא התכחש להם, אלא שהם הוצבו, אחר כבוד, באתר הקשור לשגרירות הסעודית.
ערפאת ביצע את הפשע. אבו-מאזן ממשיך לבצע אותו.
הגרסה העברית של אבו-מאזן
העיתונאי עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" פרסם השבוע "מכתב מאבו-מאזן", לראש ממשלת ישראל. זה היה יכול להיות משעשע – אבל זה כבר עצוב – לראות איך אלה ש"מבינים" את הפלסטינים מסרבים להקשיב להם.
מה היה קורה אם במקום הנאום שנשא נתניהו, הוא היה נושא את נאום אולמרט: נסיגה של 97%, הכרה עקרונית בזכות השיבה, ועוד. אבו-מאזן נתן את התשובה. הוא היה אומר לא.
פעם היינו אומרים, שמנהיגים פלסטינים אומרים דבר אחד בערבית, ודבר הפוך באנגלית. העידן הזה כנראה עבר.
אבו-מאזן אומר את הדברים באנגלית: לא ולא ולא. הוא יודע שבשביל הגרסה העברית, תמיד יהיה לו את עקיבא אלדר.
נתניהו בעד הסכם ז'נבה
הסכם ז'נבה, להזכיר, מכיר בישראל כמולדת העם היהודי, משאיר את גושי היישובים ואת רוב המתנחלים בשליטת ישראל, מכיר בירושלים כבירת המדינה היהודית, ובכלל זה מעניק לישראל ריבונות בשכונות היהודיות במזרח העיר, קובע שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ומעניק לישראל אמצעי ביטחון קפדניים, כולל פיקוח בינלאומי, אוסר על הסתה, ולמרות הניסוח הבעייתי בעניין השיבה,
אין פלא שמטה ז'נבה פרסם השבוע הודעה לפיה "נתניהו אימץ את יוזמת ז'נבה, (בשעה טובה) והפך אותה למדיניותו החדשה".
יש בזה משהו. נתניהו היה צריך להציע להם השבוע את הסכם ז'נבה. התשובה שלהם, שאבו-מאזן כבר הכריז עליה, הייתה יכולה להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. ובעצם, ההצגה הכי עצובה בעיר.
אנשי הרוח חייבים הסבר
דוד גרוסמן וא.ב. יהושע, איך לא, הזדרזו ברפלקס מותנה לצווח נגד הצעות נתניהו. עיקר העיקרים של נאום נתניהו הוא מדינה פלסטינית מפורזת והכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. לא כתנאי מוקדם, אלא כדרישה ישראלית. שני הדברים הללו, מדינה פלסטינית מפורזת, והכרה במדינה יהודית, מופיעים בהסכם ז'נבה.
מה שמרתק יותר הוא, שגם גרוסמן וגם יהושע הם "מיוזמי הסכם ז'נבה". כך שעכשיו הם חייבים לנו הסבר: האם הם בעד הסכם ז'נבה, או שהם נגד, רק משום שנתניהו בעד?
ובכלל, איך בדיוק אפשר לקחת ברצינות את אנשי הרוח הללו, שאינם מסוגלים לעמוד אפילו במילה שלהם? ומדוע ההזדהות הפבלובית הזאת עם הסרבנות הפלסטינית, גם כשנתניהו מאמץ את העיקרים שלהם, ואבו-מאזן מכריז שהוא דוחה אותם?
גם הם, אגב, מבצעים פשע נגד העם הפלסטיני. במקום להבהיר שעיקרי הסכם ז'נבה הם הגבול האחרון לפשרות, במקום להבהיר לפלסטינים שאין לנו שום תוכניות להתאבד, רק משום שזה מה שהם רוצים - הם נותנים הצדקות לסרבנות הפלסטינית. כך הם אינם מחלצים את הפלסטינים מסבלם. כך הם מנציחים את הסבל.
מדינה ערבית ואיסלאמית
גם נשיא מצרים, חוסני מובארק, כמו אבו-מאזן, כמו סאיב עריקאת, מתנגד למדינה יהודית. הוא קובע ש"זה המכשול הגדול". אין דבר כזה, חוזרים וטוענים פוליטיקאים ערבים, מדינה שמערבבת בין זהות דתית ללאומית. קריאות עידוד הם מקבלים כמובן מכוחות הקדמה, גם מתוכנו, שהתגייסו למאבק לשלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינה משלהם.
אז ראשית, יהודית היא לא דתית. הזהות היהודית היא קודם כל לאומית. בדיוק כמו זהות צ'כית, סלובקית, קרואטית, פינית או פלסטינית. נכון, היהדות היא גם דת וגם לאום. כמו הזהות הארמנית. כך שגם ייחוד גדול אין כאן.
ושנית, צריך לחשוף שוב את הצביעות של העמדה הזאת, שמכירה בזכות הגדרה עצמית לכל לאום, גם אם יש ללאום הזה זהות דתית, אך שוללת את הזכות הזאת מהיהודים. רק מהיהודים. אם מדובר במצרים, אז סעיף 2 בחוקה המצרית קובע: "האיסלאם הוא דת המדינה... המקור העיקרי לחוק הוא ההלכה האיסלאמית". וזה קורה למרות מיליוני הקופטים במצרים. חבל שמובארק לא מעיין בחוקה המצרית, לפני שהוא פונה בטענות לנתניהו.
ומה קורה אצל הפלסטינים? אין להם מדינה, אבל כבר יש להם חוקה. צוות רציני, שכלל אנשי אקדמיה מהמערב, טרח על ניסוח החוקה. נביל שעת' עמד בראש הצוות.
ובכן, סעיף 2 – תמיד זה סעיף 2 בחוקות המדינות הערביות – קובע ש"העם הפלסטיני הוא חלק מהאומה האיסלאמית". וזו רק ההתחלה.
סעיף 5 קובע: "האיסלאם הוא דת המדינה". וכדי להבהיר שהקשר הוא עמוק ממה שחשבנו, אז יש גם את סעיף 7 שקובע: " עקרונות השריעה האיסלאמית הם המקור לחקיקה".
אבל מובארק ועריקאת ואבו-מאזן אומרים שאין דבר כזה. ממש אין. והצבועים מכוחות הקדמה, שונאי ישראל, גם ישראלים ויהודים, מאשרים את דבריהם כמו בת יענה. אין להם גבולות, פשוט אין.
כשהציוני הפך לארי
ביום שני הקרוב יתקיים באוניברסיטת חיפה כנס על האנטישמיות החדשה. ביום שלישי האחרון זכה אילן חילו, מחבר "אחוזת דג'אני", בפרס ספיר. האם יש קשר בין שני האירועים? נבדוק.
נתחיל עם הספר. מסופר בו על יהודי מרושע ונכלולי, שמנשל ערבים. אולי לא טוב יותר מהספרים האחרים שהיו מועמדים לפרס ספיר, שרק את חלקם קראתי, אבל לא בביקורת ספרות עסקינן, אלא בתרבות ובפוליטיקה.
ולפני שמישהו אומר - מדובר בספרות, ולא בפוליטיקה, אז נזכיר: הסופר עצמו הצהיר, מייד עם קבלת הפרס, שהוא בא להזכיר לנו את הנכבה. הפלסטינית כמובן. על הנכבה היהודית אין סיכוי לשמוע מסופרינו המתקדמים. בוודאי שאין מה לדבר על פרסים.
לאחר יציאת הספר התנהל ויכוח מרתק בין הסופר הנפלא אהרן מגד לבין חילו. מגד מחה על הנימה האנטי-ציונית, על עיוות ההיסטוריה ודמותו של הגיבור הראשי, שבמציאות היה איש שלום, ובספר הפך לדמות אפלה, על הפיכת היהודים לדמויות דמוניות, לעומת הערבים שנראים הרבה יותר אנושיים. חילו ענה מה שענה, על הנרטיב הציוני הבעייתי בעיניו, על זכות הבדיה של הסופר, וכן הלאה. ויכוח מוכר וידוע, שבו תמיד, איכשהו, השקר מנצח, וגם זוכה בפרס, ובתנאי שהוא אנטי-ציוני.
ועכשיו לתהיות. נניח שסופר מוכשר מאוד היה כותב ספר, אפיזודה היסטורית מראשית הציונות, המתאר את הערבים כדמויות דמוניות, ואת היהודים כמלאכי שרת. האם הוא היה מקבל פרס, או שמא מוקע ככגזען חשוך? האם תסריט כזה היה זוכה בתקציב מקרן ציבורית?
ועוד שאלה. הפעם זה היה יוסי שריד שעמד בראשות ועדת הפרס. אדם אובייקטיבי ונטול כל שיקול פוליטי, כידוע. האם יש סיכוי שד"ר אריה אלדד, אינטלקטואל נטול כל שיקול פוליטי, יעמוד אי פעם בראשות ועדת פרס מטעם גוף ציבורי?
אלה רק שאלות. תשובות מבוססות יתקבלו בברכה.
מה הקשר לכנס בחיפה? ובכן, פרופסור אילן גור-זאב, יו"ר הכנס, יאמר שם - קראתי את האבסטרקטים - שישראל שנואה משום שהיא הפכה לביטוי העליון של המערב המאוס. באנטישמיות הישנה היהודי היה הזר והאחר. באנטישמיות החדשה, היהודי הוא סמל לאירופה העושקת, הקולוניאליסטית, היודו-נוצרית. היהודי הישן היה נוכל עם אף ארוך ומעוקם. היהודי החדש, הציוני, הפך לאירופי לכל דבר ועניין.
ואז נזכרתי, איך לא, בגיבור "אחוזת דג'אני". הוא נוכל יהודי. אבל, הפלא ופלא, אין לו אף ארוך ומעוקם. להפך. הוא בלונדיני עם עיניים כחולות. "יהודי ארי", כתב מבקר הספרות אריק גלסנר, וידע מה כתב. יש פלא שהספר זכה בפרס?
אם זקוק פרופסור גור-זאב לרטרוספקטיבה של המאמר שלו, הוא לא צריך להרחיק את עדותו לאנטישמים החדשים באירופה האובססיבית. הוא יכול לפנות לספר שזכה בפרס. ולא, הסופר איננו אנטישמי. הוא רק שייך לאותו זרם תודעה מעוות שהכנס בחיפה, מן הסתם, יעסוק בו.
* * *
רבים מהקוראים מבקשים תרגומים למאמרים קודמים. בקישור שלהלן ניתן להגיע לרוב התרגומים המבוקשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
