העימותים האלימים באיראן: למה העולם שותק?
השמאל האירופי, הדמוקרטים, הליברלים, מנהיגי המערב - כולם משתוללים כשישראל תוקפת ברצועת עזה. איפה הם עכשיו? למה אובמה, בלייר וסרקוזי ממשיכים לשבת על הגדר בשעה שהמשטר באיראן טובח במפגינים ורומס את זכותם הבסיסית להביע מחאה?
דווקא כשבריוני הבסיג' החלו לשחוט אזרחים תמימים בכיכר העיר טהרן? מה, הם לא מחוברים לאינטרנט? אין להם יו-טיוב? וירוס נוראי פגע להם במחשב? בלוטות הצדק שלהם הוסרו בניתוח כירורגי מסובך (כדי להיות מושתלות מחדש בהצלחה לקראת העימות הבא בעזה)? איך זה יכול להיות שכשיהודי הורג מוסלמי כל העולם רותח, וכשהאיסלאם הקיצוני טובח באזרחיו, שכל חטאם הוא השאיפה לחופש, העולם שותק?
תארו לעצמכם שזה לא היה קורה עכשיו בטהרן, אלא, כאמור, כאן. נניח בשכם. הפגנות ספונטניות של פלסטינים היו הופכות למרחץ דמים מתמשך. אנשי משמר הגבול חמושים בסכינים, על אופנועים, היו שוחטים מפגינים. צעירה הייתה מופלת על ידי צלף בצהרי היום, וגוססת לעין המצלמה.
בעצם, למה לדמיין? אפשר פשוט להיזכר מה קרה עם הילד מוחמד א-דורה. איך העניין (הקשה מאד, צריך להודות) הזה שטף את העולם מקצה לקצה. זה שאחר כך בא תחקיר עצמאי והעלה שאלות קשות באשר לזהות הנשק ממנו נורה א-דורה, לא משנה שום דבר לאף אחד. הציונים אחראים, וזהו.
ואיפה מנהיגי העולם? איפה היכולת הרטורית המופלאה של ברק אובמה? לאן נעלם אוצר המילים הנשגבות שלו? איפה היצר, שאמור להיות מובנה בנשיא אמריקאי באשר הוא, להגן ולהיחלץ לטובתם של שוחרי חופש בכל מקום על
מישהו, שמחובר להוויה האיראנית והבטחונית, אמר אתמול שאם אובמה היה מדגים בעניין האיראני רבע מהנחישות בה הסתער על ההתנחלויות בשטחים, הכל היה נראה אחרת.
"המפגינים באיראן משוועים לעזרה", אומר האיש, שמילא שנים ארוכות מאד תפקידים בכירים מאד, "הם צריכים לדעת שיש להם גב, שיש עולם שלם שתומך בהם, אבל במקום זה הם רואים אדישות. וזה קורה בשלב קריטי כל כך של המאבק הזה על נשמתה של איראן ועל חרות העם האיראני. וזה עצוב".
או, למשל, האיחוד האירופי. זה שרוממות הצדק והשלום על שפתיו כל ימות השנה. למה שלא יצהירו ראשיו, בפה מלא, שהעולם רוצה לראות איראן דמוקרטית וחופשיה ויתמוך בה תמיכה לא מסוייגת? יכול להיות שלשונם של אירופים רבים מדי מחוברת, עדיין, למקומות אפלים? התירוץ העלוב על פיו תמיכה כזו תספק לחמינאי ואחמדינג'אד אמתלה לכנות את המפגינים "סוכני המערב", לא מחזיק מים. שהרי גם כך הם מכנים אותם "סוכני המערב", אז מה זה כבר משנה?
לחשוב שרק לפני חצי שנה, כשאירופה הוצפה בהפגנות נגד ישראל, נשאו שמאלנים ואיסלאמיסטים את תמונות נסראללה, בן טיפוחיו של משטר האייתוללות. העובדה שמדובר במשטר חשוך לא הפריעה להם. מדובר בטירוף, אבל הוא מחלחל ומשפיע על המערב העייף. אם יש כאן עולם חופשי באמת, יופע מיד! ויטיל, למשל, סנקציות על הטובחים בבני עמם. כפי שהטיל על קוריאה הצפונית, או על המשטר הצבאי בבורמה. זוהי רק שאלה של רצון, לא של יכולת.
כנראה שמשהו קורה לדבקות העולמית בצדק ושוויון, כשמגיעים לאיראן. הדיכוי גלוי וידוע. עידן האינטרנט מעביר הכל בשידור חי. טוב שכך. בריונים מטעם המשטר יורים ודוקרים המוני מפגינים, שזועקים לחופש.
צריך יותר? כנראה שכן. כי זה לא עוזר. המערב נותר אדיש. אובמה מנומס. למה שלא יהיה, הרי הוא שואף לדיאלוג עם האייתוללות. וזה יפה, באמת שזה יפה, הבעיה היא שבשלב הזה אין דיאלוג, אבל יש מוות ורצח ברחובות. בשלב הזה צריך לשכוח לרגע את כללי הנימוס.
הקולות שמשמיע אובמה מעוררים חשש פן יש לנו, בעצם, עסק עם מהדורה מחודשת של צ'מברליין. פייסנות היא תכונה חיובית, בעיקר כשהיא באה אחרי לוחמנותו המגושמת של ג'ורג' בוש, אבל כשפייסנות הופכת לעיוורון, אנחנו בבעיה.
הצטרף אליה שר החוץ הבריטי מיליבנד. זה מעט, זה מאוחר, זה לא מספיק. מיליוני דורשי חרות יוצאים לרחובות באיראן, והמערב על הגדר. רגל פה, רגל שם.
יש איסלאם אחר. היום זה כבר ברור. אפילו באיראן. יש מיליוני מוסלמים שתומכים בחופש, בזכויות אדם, בשוויון מעמד האשה. המיליונים הללו מתעבים את חמינאי, וגם את צ'אבז, וגם את נסראללה. אבל חלק מהשמאל העולמי מעדיף עליהם את משטר האייתוללות.
העיקר שיניפו דגלים נגד ישראל ואמריקה. השאלה היא למה הדמוקרטים, והליברלים, ואובמה, ובלייר, וסרקוזי, ממשיכים לשבת על הגדר. זו אינה גדר של הפרדה, זוהי גדר הבושה.
נא להמתין לטעינת התגובות
