פצועים קשה מ"עופרת יצוקה": היינו חוזרים
לבן יד תותבת, רגלו של רועי ניצלה בנס, וניתוחים רבים הצילו את היד של שניר. חצי שנה אחרי הלוחמים הפצועים בטוחים שהיו חוזרים לקרב
אבל באופן מוזר ומעורר פליאה, דווקא מי שיבקר במחלקות השיקום במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, שם עדיין מאושפזים חיילים שנפצעו במהלך מבצע "עופרת יצוקה", יזכה לראות פצועים מסוג אחר.
כאלה שברור להם שהמטרה שלשמה יצאו לקרב הייתה מוצדקת, כאלה שלא מצטערים על כלום ושהיו עושים זאת שוב לו נדרשו. אולי התחושה כי במבצע האחרון הושג ניצחון מובהק בעל תוצאות ברורות, בניגוד למלחמת לבנון השנייה, מקל על החיילים הפצועים להשלים עם יד הגורל.
הגורל של בן שפיצר הותיר אותו ללא יד ימין, ועם יד שמאל שמתקשה לתפקד. פגז שירה טנק צה"ל פגע בבית שבו שהו לוחמי גדוד 13 של גולני. בן בן ה-20 נפגע בראשו מרסיס ופונה לבית החולים במצב אנוש.
אתמול, במחלקת שיקום ראש בשיבא, הוא ישב על הכיסא בחדרו ובירך את הבאים בלחיצת יד ימנית ביונית. "זאת עוד היד הטובה", אומר אביו עפר. הצד השמאלי בגופו של בן כמעט ולא מתפקד בגלל הפציעה במוח, אבל זה לא גורם לו להתחרט על דבר.
"לפני שנכנסנו לרצועה, המפקד שלנו שאל אותנו אם יש מישהו שלא רוצה להיכנס", מספר בן. "אני חושב על זה הרבה. מה היה קורה אם הייתי מסרב. אבל ככל שאני חופר בזה, אני תמיד מגיע לאותה מסקנה. אין לי ספק שאם הייתי נשאל שוב, הייתי נכנס פנימה בלי לחשוב פעמיים".
שגרת יומו
עפר, שמטפל בבנו מהיום שנפצע, ממהר להבהיר שבקרוב יסיים לבנות יחידת דיור ובריכת שחייה עבורו בביתם במושב ניר בנים. "זה עניין של כמה שבועות עד שבן חוזר הביתה", אומר עפר. בן, למרות מצבו הקשה ולמרות ש"החלומות שלי נקטעו יחד עם היד", לא איבד את חוש ההומור לרגע. להפך, הוא פיתח אותו יחד עם המצב.
"היה כאן חייל שריון שאושפז במחלקה, אז שאלתי אותו אם הוא הגיע לכאן כדי לסיים את העבודה", נזכר בן וחיוך קטן וערמומי מתעקל בזווית פיו. "דבר אחד אני יודע בוודאות: כשאשתחרר, אני רוצה לחגוג ולשתות הרבה", הוא מכריז. "אני אביא לך מיץ", ממהר עפר להוסיף.
ההומור השחור שמתפתח במצבים כאלה מאפיין גם את הלוחמים שמאושפזים במחלקת השיקום האורתופדי בשיבא. אצלם הוא מגיע לדרגה שמעוררת אי נוחות. "אנחנו שואלים את קטועי הרגליים 'איך הולך'", מגחך רועי זוזוט בן ה-21 מראשון לציון, לוחם הצנחנים שנפצע ביום האחרון של המלחמה.
רועי נפגע כשפצצת מרגמה שירה כח צה"ל נחתה סמוך לכח שלו. זוזוט, שכמעט ואיבד את רגלו הימנית ונפצע קשה בבטן ובאגן, לא מהסס להוסיף ולהגדיש את הסאה: "מריח רע בנעליים הם כבר לא יסבלו".
ההווי שנרקם בין הלוחמים המאושפזים במחלקה ראוי לציון. רק כאן ניתן לראות "צנף" כמו רועי יושב ומתחבק עם גולנצ'יק כמו שניר אזלן בן ה-20 מקריית אתא, שנפצע גם הוא בתקרית שבה נפצע בן.
אזלן איבד כמעט את יד ימין, אך ניתוחים רבים הצילו אותה. רועי ושניר הם נציגיהן של שתי החטיבות הכי יריבות בצה"ל, אלה שמדי פעם קרבות האגרופים ביניהן מדווחים בתקשורת. הם מבלים יחד כל יום, כל היום. "אנחנו כמו משפחה", אומר רועי. "אנחנו תומכים אחד בשני, מעבירים את הזמן ביחד ואולי גם נטייל יחד ברגע שנשתחרר". "בעקבות האחווה שנוצרה בינינו, פצועי המחלקה, אנחנו נפגשים מדי ערב במסדרונות בית החולים", משלים אותו שניר, "ואפילו עורכים מסיבות פרידה לכל חייל שמשתחרר מבית החולים".
במבט מהצד נדמה שדווקא להורים, שמלווים את ילדיהם בכל רגע מאז הפציעה, ייקח יותר זמן להתאושש. "הפצצה פגעה בילדים שלנו, אבל הרסיסים פגעו בנו", מתארת דינה, אמו של רועי, את מצבם. אבל רועי ושניר, כמו בן, לא מתעסקים במה שהיה יכול להיות ובמה שקרה להם. רועי היה אמור להשתחרר מצה"ל חודש לאחר שנפצע. מבחינתו מדובר רק בעיקוב טורדני. ברגע שהוא יסתיים, כנראה בעוד כמה חודשים, הוא ימהר לצאת לטיול הגדול בתאילנד, בדיוק כפי שיכנן.
נא להמתין לטעינת התגובות
