קחו את הרבנות ותנו את המדרחוב
יונתן אוריך מוכן לוותר על הג'ובים של "היכל שלמה" תמורת השפעה אמיתית של הציונות הדתית על המדינה והחילוניים שבה
לא בכל ג'וב דתי יש אפשרות להשפיע. הרבנים הראשיים וידיד פלאש 90
לא בכדי הרחבתי את הדיבור סביב דמותו הנהדרת. במקרה, סמוך ל"ייארצייט" של הרב שג"ר, פרץ המאבק על בחירת הרב הראשי לירושלים. רבים מקרבנו רואים בעניין איזו הזדמנות חד-פעמית לשינוי דמותה של ירושלים, על-ידי מינוי רב המשתייך אל הציונות הדתית. בתחילת השבוע כתבה במדור זה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים ש"זו העת לשיתוף פעולה של הציונות הדתית עם הציבור החילוני", ע"י בחירת אותו רב-ראשי-ציוני.
נדמה לי שאנחנו שוב מחפשים לעצמנו פתרונות קסם, ומעדיפים ניתוחים פלסטיים על פני טיפולי שורש. מי שמשליך את יהבו על אופי הכיפה שיחבוש הרב הראשי לירושלים – הוא עצלן במקרה הטוב או חסר אחריות במקרה הרע. מי "מכר" לנו את הסיפור הבדיוני הזה, הגורס כי זהותו של הרב הראשי כה משמעותית עבור החברה העירונית או הישראלית? היכן מצאנו כי כהונתו של הרב זה, במקום רב אחר, הולידה שינויים כבירים בכל הקשור ליחסי דתיים-חילונים? או בכל הקשור אל הסוגיות החברתיות העומדות על סדר היום? או באשר למצבה של השבת, ששוב ושוב מסתכמת בפתיחת חנויות או פתיחת חניונים – כשכל ערכיה הרוחניים והתרבותיים מושלכים אחור?
מי שמעוניין בהשפעה חייב להשתלב
ובחזרה אל הרב שג"ר, שטוען בספרו היסודי "כלים שבורים": "יותר קל לו, לחילוני, לחיות בשלום עם החרדי מאשר עם הציוני-דתי, למרות שמבחינה חיצונית הם קרובים יותר". במאמרו, "ציונות דתית במיצר", הוא מסביר את שורשי התופעה, הנעוצים בעובדה שלציוני-דתי "בוער" להכריח את המדינה להתנהלות על פי אמונותיו, לעומת החרדי שמסתפק בד' אמותיו ההלכתיות-תרבותיות. התוצאה היא אותה הסתגרות כלפי הציבור הדתי-לאומי המפחיד את החילוני בחוסר הטבעיות שלו.
והוא ממשיך ומספר על עצמו: "חברי ילדותי היו כמעט כולם ילדים חילוניים, אך הדבר לא עורר אצלנו שום בעיות. בליל שבת הייתי הולך עם אבי ז"ל לבית הכנסת, וחברי היה הולך לאן שהלך. היום אין לילדי חבר לא-דתי, לא רק משום שכל השכנים החילוניים עקרו מהשכונה הדתית שאני גר בה, אך גם לו היו ממשיכים לגור שם, לא הייתה
נוצרת חברת ילדים משותפת. הדתיות הפשוטה והטבעית, זו שאיננה עויינת את הזולת, התחלפה במודעות אידיאולוגית חריפה".
על כן, ייתכן וכהונתו של רב ציוני-דתי רק תעמיק את הפערים שבין חילונים לדתיים. ייתכן וההשתלטות הציונית-דתית על משרדי הרבנות בירושלים, תלבה את אותה הסתגרות חילונית בפני הדת והדתיים. אם כך, מה הועילו עסקנים בתקנתם?
מוטב שנשאיר את משרדי הרבנות לחרדים. תנו לי את המדרחוב ואת כיכר ציון וקחו את הלשכות המפוארות – מפני ששם הכל מתחיל. מי שמעוניין בהשפעה משמעותית על דמותה של ירושלים, או על דמותה של ישראל בכלל, חייב להשתלב בה באמת: בענווה ומתוך רצון לקבל ולא רק לתת. מתוך שכנות טובה וכנה עם החילונים, שלא על מנת להשפיע ולתקן ללא הרף, מתוך אהבת ישראל, אמיתית – לא זו שמתחילה ונגמרת בנרות שבת והנחת תפילין.
יונתן אוריך הינו חבר תנועת "ציונות דתית ריאלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
