לא פשע תרבותי, פשוט פשע
צופי סדרת הטלוויזיה "מסודרים" מזדהים עם גסות הרוח, האדנות והאטימות של הגיבור תומר לוי, נובוריש ישראלי, למרות שמבחינה מבנית הם דווקא הבחורה שהוא מסלק
מסודרים צילום: אסנת רום
אפשר כמובן לטעון שלא כל הדמויות בסדרה גסות רוח. מבין ארבעת המיליונרים יש אחד ביישן, אחד בוק, אחד מגניב ורק אחד גס ומגעיל. אבל המגוון הזה לא צריך להטעות: הביישן הוא ביישן למרות הכסף (איזה פלא: כל כך הרבה כסף יש לו, ובכל זאת הוא מתבייש כשהוא מדבר עם בחורות. זה "עומק"), וכך גם הבוק והמגניב. ורק המגעיל, תומר לוי, הוא מגעיל בזכות הכסף. אישיותו המגעילה שלובה לחלוטין בכסף. הכסף מאפשר לו להיות מגעיל ככל שיחפוץ, ולהיפך, נוהגיו המגעילים מפגינים את כספו.
דוגמה פשוטה מהפרק הראשון. המיליונר הצעיר תומר לוי רואה בטלוויזיה כתבת חדשות על מיליונר צעיר אחר. הבחורה בביקיני שיושבת לידו אומרת על המתחרה בטלוויזיה: "איזה חמוד". תומר לוי מתעצבן ומיד מורה: הלילה היא תישן בבית שלה. עכשיו המצלמה מתרחקת, ואנחנו רואים שמצדו השני של תומר לוי יש עוד בחורה בביקיני (הוא הרי מיליונר). הוא שואל אותה מה היא אומרת על הצעיר מהטלוויזיה. הבחורה, שכנראה לא היתה ערה למתרחש, עונה תשובה דומה: הוא חמוד. אז תומר לוי שולח גם אותה הביתה. "יאללה, צאו, קחו מונית", הוא אומר, ואז מוסיף: "מונית אחת, אתן גרות קרוב".
בסצינה הזאת מקופלת משמעותה הפוליטית של הסדרה. אנחנו מזדהים עם תומר - עם גסות הרוח, האדנות, האטימות - אף על פי שמבחינה מבנית אנחנו דווקא הבחורה שהוא מסלק. זה הדבר העצוב. לאף אחד כאן אין באמת כסף: לא לצופים אבל גם לא לכותבים ולמפיקים. ובכל זאת כולנו משתקעים בהנאה בפינטוז הכסף - איך הוא נראה, מה הוא יכול לעשות (להביא שתי בחורות בביקיני, לסלק שתי בחורות בביקיני...). כלומר, כמו הבחורה כולנו אצים להסתופף אצל העשיר, מצפים בערגה לקבל את הבעיטה. יש לזה שם אחד: תרבות עבדים.
הסצינה היסודית הזאת הוקצנה באופן מבחיל בפרק השישי של הסדרה, ששודר בשבוע שעבר. המיליונר הבוק מאוהב במישהי אבל לא יודע איך להתחיל אתה. אז תומר לוי מראה לו אתר אינטרנט סודי, "כוסיות דוט קום", שבו העשירים מגלים זה לזה פרטים אינטימיים על בחורות. מה הן אוהבות, מה הפנטזיות שלהן ובעיקר איך להכניס אותן למיטה (למה נחסוך בפרטים המחליאים? הבחורה המסוימת הזאת "אוהבת דוגי סטייל עם משיכות בשיער", ומוכנה לרדת - כלומר, למצוץ את הזין - רק בפגישה הרביעית).
שימו לב: לעשירים יש רשת סודית שדרכה הם שולטים בבחורות העיר, מגלים זה לזה מהו "הכפתור" שמפעיל כל אחת מהן. זוהי הפנטזיה הפורנוגרפית האולטימטיבית על כסף. בסוף מתברר שכל הסיפור הזה על האתר הוא בדוי. תומר לוי המציא אותו כדי לעודד את החבר שלו להתחיל עם הבחורה. זה כמובן לא מקל על העניין ובעצם רק עושה אותו יותר חמור. הביטוי המפורש הזה של פנטזיית הכסף יותר מדי גס, מפורש מדי, ולכן עולה הצורך למסגר אותו, גם בתוך הסדרה עצמה, כפנטזיה. אם נדקדק בדברים, אפשר לטעון שהרגע הזה הוא לא רק פשע תרבותי - אלא פשוט פשע. הרי חוק הפורנוגרפיה הישראלי מתייחס בדיוק לזה: פורנוגרפיה היא "הצגה של אדם כחפץ הזמין לשימוש מיני".
"מסודרים", "דה מרקר", ההסתופפות אצל העשיר והבעיטה
לפני כמה שבועות יובל דרור כתב על טשטוש הגבולות בין הבדיון למציאות שניכר כאשר "דה-מרקר" פירסם ראיון עם תומר לוי, הדמות מ"מסודרים". במובן מסוים הרגע הזה הוא לא בדיוק טשטוש של גבולות המציאות - הוא פשוט מצביע, בדיוק גמור, על המובן שבו הסדרה הזאת היא אמיתית. "דה-מרקר" הוא חלק מהגרעין האמיתי של "מסודרים". בסדרת הטלוויזיה הבחורה באה להסתופף אצל העשיר רק כדי לקבל בסוף את הבעיטה.
הבית של לבייב בלונדון רויטרס
האין זה העתק מדויק של היחס שלנו ל"דה-מרקר"? העיתון הכלכלי הזה הצליח, בין השאר, משום שהראה לנו את הכסף - מעולם הכסף והעשירים לא היו כל כך קרובים אלינו (כך נראה ביתו של לב לבייב בלונדון, כך נראים חייהם של עשירי מנהטן, זהו השעון היקר ביותר בארץ). אבל זה גם העיתון שתומך בצורה הבולטת ביותר במדיניות ניאו ליברלית - בעד הפרטה, נגד איגודי עובדים, נגד מנגנוני רווחה (שנועדו להגן עלינו, ולא על לב לבייב או עשירי מנהטן). במלים אחרות, ב"דה-מרקר" אנחנו מסתופפים אצל העשיר ומקבלים את הבעיטה (לזכותו של העיתון ייאמר שנדמה כי הוא מנסה בחודשים האחרונים לחשוב מחדש על הקו שלו - את הידיעה החשובה מאוד על העלייה העצומה בהשתתפות הפרטית בהוצאות הבריאות, למשל, ראינו רק על השער שלו).
הסדרה "מסודרים" היא אמיתית משום שהיא לא מציגה לנו דימוי של כסף, אלא באופן ישיר הרבה יותר, עניינה הוא לדמות כסף, לדמיין אותו. רק כך אפשר להסביר את הדקות הארוכות שמוקדשות בה לעניינים חסרי כל היבט דרמטי (המיליונר שוכר הליקופטר
ונוחת איתו בכיכר המדינה, המיליונר מראה את הבית שלו: הנה הבריכה, הנה הדי.ג'יי בפינה, חדר השינה לחורף וחדר השינה לקיץ). איך כל זה אמור לעניין אותנו – והרי זה לא עושר אמיתי! אבל האמת היא שזה כן עושר אמיתי: כלומר, הוא אמיתי כמו שכל מה שמופיע לעינינו בפנטזיות שלנו הוא אמיתי באותו רגע באופן מיוחד. זה אמיתי לא פחות מהכסף שהמהמר רואה בעיני רוחו כאשר הוא ממלא לוטו. "מה שאני אעשה כאשר יהיו לי חמישים מיליון שקל..." – זה החומר שממנו עשויה הסדרה הזאת, כמו הרבה תוכניות לייף סטייל, רכילות וכתבות על בתיהם של העשירים.
בביטוי שאול מאנשי פיננסים, הסדרה "מסודרים" היא "בתוך הכסף", כלומר היא חלק ממשי מהמציאות החברתית של הכסף. מהצד האחד, היא מצייתת לציווי שניסח בתחילת המאה העשרים הכלכלן האמריקאי תורסטין ובלן: העושר חייב להיראות. מהצד השני, היא שואבת את כוחה מתכונה משונה של הכסף: המחשבה על כסף שאין, היא משום מה מוחשית הרבה יותר ממחשבה על כסף שיש.
המאמר פורסם במקור באתר ביקורת התקשורת "העין השביעית"
כתבות נוספות באתר "העין השביעית":
>> כך השפיעו הקריקטוריסטים על דעת הקהל בפרשת שרי אריסון והתקשורים // חנוך מרמרי
>> סיקור פרשת בנק הפועלים נגוע באינטרסים ושמועות על אינטרסים. בדיקה מעלה שלפעמים האתרוג לא נמצא מתחת לפנס// אורן פרסיקו
>> סיקור המשבר הכלכלי ב"העין השביעית"
נא להמתין לטעינת התגובות
