היסטוריה בעיראק: צבא ארה"ב יוצא מהערים
הכוחות האמריקאיים עוזבים את מרכזי הערים ומעבירים האחריות הביטחונית לכוחות המקומיים. אך תושבים רבים חוששים מפני הצפוי בעתיד

"אני אחגוג רק כאשר עיראק תוכל לחיות בשלום," אמר ג'אבורי, פקיד בכיר בממשלתו של אל-מליקי, המסייע לשקם אסירים בשכונת דורה, שבמערב בגדד. "אני אחגוג כאשר יהיה לנו חשמל ומים נקיים. אני אחגוג כאשר יהיה לנו סוף כל סוף ממה להתפרנס."
מאז 1 בינואר הכוחות האמריקאיים בעיראק הולכים ומדללים את נוכחותם בתוך הערים, במטרה להעביר את האחריות הביטחונית באופן הדרגתי לידי שותפיהם העיראקים.
היום, לאחר שסגרו האמריקאים לא פחות מ-150 בסיסים, צפויה להסתיים העברת השרביט באופן רשמי, ולאפשר לכוחות העיראקיים, בפעם הראשונה מאז נפל משטרו של סדאם חוסיין לפני כמעט שש שנים וחצי, לקבל לידיהם את האחריות על עריה של עיראק.
למרות הטקסים הפורמליים שנערכים בימים האחרונים, כולם בעצם יודעים כי ארצות הברית היא שנותרה בעלת הבית האמיתית במדינה - לפחות בינתיים. יותר מ־130 אלף חיילים אמריקאים ימשיכו לשהות בעיראק בשנה הקרובה ויפעלו מבסיסים הממוקמים מחוץ לערים הגדולות, כמו כוח תגבור, שמשימתו היא לסייע לעיראקים במקרה של הסלמה משמעותית באלימות.
במקביל צפויים חיילים אמריקאים לשמש כ"יועצים" ליחידות העיראקיות. "הגיע הזמן שהם יקחו את האחריות לידיים שלהם," הדגיש אתמול מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק, הגנרל ריי אודיארנו. "הגיע הזמן שהעיראקים ישחקו את התפקיד המוביל."
אבל לא כולם שותפים לאופטימיות זו - ואפשר להבין מדוע. בימים האחרונים היו מי שניסו להרוס את החגיגה: שורה של פיגועי טרור
"אנו עדיין לא יכולים להיות באמת מאושרים," הודה אבו נור, סטודנט באוניברסיטה בבגדד. "בשביל מה בעצם יש לנו לשמוח? כולנו יודעים שבתוך שבוע העניינים שוב יתהפכו על פיהם, והטרוריסטים יצאו ממחבואם."
גם ג'אבורי שותף לאותה פסימיות. "או שיעצרו אותי," הוא אומר, "או שיהרגו אותי." ובינתיים הוא שומר בכיסו את מספר הטלפון של מתרגם שהוא מכיר, המשרת יחד איתו את הכוחות האמריקאיים סמוך לבגדד. אם וכאשר ייאלץ, הוא לא יהסס להרים את השפופרת ולבקש עזרה.