שלום. הייתה לנו שריפה, יש לכם חשמל?
לא אשקוט ולא אנוח עד שתופרט חברת החשמל. תודה על ההמתנה
עיירתנו בוערה כולה.
בה רוחות שחורות יסערו,
להבות חורבן יבערו,
עקבותיה לא נשארו,
היא עולה באש.
ואתם חובקים ידיים
בלי הושיט עזרה,
בלי כבות את אש הלהב,
אש העיירה"
(מרדכי גבירטיג)
"שלום, סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות, מדברת קרן".
"חברת החשמל?".
"כן אדוני, במה אנחנו יכולים לעזור?".
"היתה לנו שריפה בבניין ואין לנו חשמל בכל הקומה, כבר יומיים אני מנסה להשיג אתכם".
"מספר החוזה שלך, בבקשה?".
" אין לי".
"
הווירוס של השפה. אם מישהו אומר לכם "שניונת" - שזאת בדרך כלל מילה של בנות - תהיו מוכנים לזה שאיבדתם אותו, בעיקר בחברת החשמל המנותקת שלנו, שאיני מעז אפילו לחשוב כמה אנשים נפגעו בגלל חוסר התפקוד שלה.
אילולא גברת זגורסקי, השכנה הנפלאה שהצילה את כל דיירי הבניין, אני מתאר לי שהטור הזה היה ראיון בלעדי עם מייקל ג'קסון.
השכנה היקרה הזאת שלי, ניצולת שואה, הבחינה באש המלחכת את ארון החשמל ופינתה את כל דיירי הבניין. בגלל שהמעלית, כמו כל כך הרבה דברים בבניין הרקוב שלנו, לא עבדה, היא טיפסה שמונה קומות.
למודת פוגרומים היא ידעה בדיוק מה לעשות, כפי שהיא ידעה שהבניין שלנו הוא מלכודת מוות ולמרות מה שמקובל להטיף אצלנו - אין לנו כל ערך לחיי אדם. חתולי הרחוב דואגים יותר זה לזה. במשך יומיים הרגשתי שאני לא חי בעיר מודרנית במדינת יהודית אלא בעיירה בפולניה. רק שבמקום אנטישמים, מתעללים בי משיבונים קוליים.
השריפה נגרמה בגלל שנתיכי החשמל של הקומה היו מאחורי דלתות עץ שאינן תקניות ורק מחכות לניצוץ שיעלה אותן בלהבות. משום שראיתי את הלהבה בחיתוליה הייתי יכול לכבות אותה ב-20 שניות, אבל לא היו מטפים. "גנבו אותם", אמר לי יושב ראש ועד הבית, לו אנחנו משלמים 500 שקל לחודש כדי שלא יאבד מטפים.
תושבי הקומה מפונים לשטחים מוגנים אצל בני משפחה בארץ, שמתנדבים עקב המצב לאמץ משפחות מהמרכז שהבניינים המסוכנים שלהם מנסים לשרוף אותם. אחיכם המדוכא והצרוב, נטול טלפון ומזגן-הדירה אפופת עשן וספוגת מים אחרי מלאכת הכיבוי - מחייג שוב באמצעות נייד בשניות האחרונות של הסוללה שלו ל-106 - המספר המקולל של חברת החשמל.
"חברת החשמל איתכם בכל הזדמנות", עונה לי המענה האלקטרוני - המענים האלקטרוניים אינם לוקים לעולם בהפסקת חשמל בחברת החשמל. 25 דקות אני על הקו. האוזן שלי מזיעה. "סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות. . .". "ההמתנה של אמא שלך, הסבלנות של התחת שלך", אני משתחרר קצת מול המשיבון. מישהו צריך לספוג את הזעם שלי.
"אנא המתן לאיש השירות שלנו". אני ממתין עוד 20 דקות: "עקב עומס פניות מבת ים תיתכן המתנה ארוכה ואיתכם הסליחה". "מה אכפת לי מבת ים, תענו לי כבר, יא מזדיינים", אני אומר לאף אחד. "סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות", לוחש לי הקול המפתה של הפוסטמה, "חברת החשמל ממליצה על הצללת הדירות וכיוון המזגן ל-25 מעלות". אין לי מזגן! אין לי חשמל! אין לי אוזן! כבר הצללתי חמש פעמים!
אני מוצלל ומאבד את צלילות דעתי, אם היה לי פעם מצרך כזה. אז ככה אנשים משתגעים, אה? הם עומדים בתוך שלולית של מים ופיח, צועקים למענה אלקטרוני במשך שעות עד שבא אמבולנס וקושר אותם ומפנה אותם לבית חולים לחולי נפש סופניים.
אחרי 20 דקות נוספות, הנייד שלי גוסס. אני מנבל את הפה למענה הקולי בצעקות שמבריחות את העורבים, הפורחים בבהלה מעץ הפיקוס שבחלוני: "יא שרמוטות! יא מזדיינים! הכוסשלהאמ'שלכם! הלוואי שתיחנקו בחוטי החשמל שלכם". ואז: "שלום, תודה על הסבלנות וסליחה על ההמתנה, מדברת ענבל". " איפה קרן?". " במה אפשר לעזור לך, אדוני". אמרתי לה. היא לפחות לא אמרה "רק שניונת".
קרן של חשמל בקצה המנהרה. מה שענבל אמרה לי לעשות היה לשלם, והרבה כסף, כדי שיחברו אותי לחשמל היקר שלהם. הייתי צריך למצוא חשמלאי עם רישיון תקף בהנדסת חשמל שיבוא לחבר אותי לעולם החופשי; לשלם 1,637 שקל לחברת חשמל ועוד 456 על החיבור (רק אלוהי החשמל יודע מה ההבדל בין שני התשלומים האלה!), והכי נורא - לחזור אליה!
מצאתי חשמלאי שיודע לחשמל. רצתי להטעין את הסוללה של הנייד בפיצוצייה שממול שהשתתפה בצערי. חייגתי. המתנתי 25 דקות נוספות. שילמתי באמצעות כרטיס האשראי שלי, שזאת לא הפעם הראשונה ששודדים אותו. החשמלאי החביב שהגיע לא היה מוכן לחבר אותי אם לא אשלם לו עוד 4,000 שקל שאני אמור לקבל בחודשים הקרובים מהביטוח של הבניין.
כעת אני מחובר מבחינה חשמלית, אבל מנותק מבחינה רגשית. האוזן שלי נראית כמו האוזן של ואן גוך אחרי הכריתה. אני בוהה בארונות חשמל, מזמזם לעצמי מחרוזת של שירי פוגרום מדכאים. לא אשקוט ולא אנוח עד שתופרט חברת החשמל, ואני מתכנן נקמה אלימה בכל הפוסטמות שאמרו לי "שניונת" והטריפו את דעתי. תודה על ההמתנה וסליחה על הסבלנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
