שבוע קשה היה לך ביבי אבל הגיע הזמן לקום
אין בור שנתניהו לא נופל בו. זה מה שקרה עם המע"מ, עם מסיבת העיתונאים של קדימה ובבית הלבן. לשכה מיומנת הייתה מונעת את זה ממנו
ששטייניץ יבטל. שהדובר יבטל. במקום זה, גרר נתניהו את שרידיו העשנים של שר האוצר האומלל שלו לעוד "מסיבת עיתונאים", כדי "לגזור את הקופון". ולא הבין שאין קופון בסיפור הזה. אם יש, הוא לא שלו. גדול הוא כבר לא יכול לצאת מכאן. קטן, כן.
מעריציו של נתניהו ומטקבקי הימין (שכירים ועצמאים כאחד) בוודאי משוכנעים שהנה, שוב, מגיחה לה ממאורתה "שנאת ביבי" המפורסמת. שהתקשורת לא מסוגלת לסבול את הצלחותיו. שהשמאל שוב מתעורר. אלה הבלים מוחלטים. אין היום שנאה לנתניהו. אולי אפילו להפך. התקשורת נתנה לו הנחת סוף עונה גדולה.
במהלך הקמפיין הוא היה כמעט טפלון. רוב העיתונאים יודעים איך מתנהלת לשכתו, מי מערבב, מי מעורבב, מה מעמדה של אשת ראש הממשלה ועד כמה מתאימים יועצי נתניהו לתפקידיהם. למרות זאת, עד עכשיו שררה דממה כמעט מוחלטת. אחרי טראומת אולמרט, לא היה קשב ציבורי לדברים האלה.
נתניהו נתפס כמי שהפיק לקחים והתכונן לסיבוב השני שלו. פרשנים ובעלי טורים נשבו בקסמי הניתוחים הגיאו-פוליטיים והקוסמו-אסטרטגיים שלו, וראו בו צור ישראל וגואלו. הנה, סוף סוף הוא מגיע, האביר הלבן, להושיענו מהפצצה האיראנית.
בסוף התברר שהאיש שאמור לשגר את המטוסים לנתנז ממצמץ מול פירות וירקות. המנהיג שאמור להוביל אותנו ל"שלום אזורי" עם אסד ואבו-מאזן, לא יודע להסתדר עם רובי ריבלין ומירי רגב. אין יום בלי שהוא מסתבך בפיתולים של עצמו. כל לחץ, או אפילו רמז קל או צל צלה של תחילת לחץ, מקריסים אותו.
הרגש העיקרי שסוחט נתניהו היום הוא חמלה. איש ברוך כישרונות, עמוס רצון טוב ויומרות, שלא מסוגל להגיע מנקודה אחת לנקודה שנייה בלי ללכת לאיבוד בדרך. אין בור שלא ייפול לתוכו, אין צוק שלא יתנדב להתרסק ממנו, אין דיונה שלא יתחפר בה בחריצות, בפול גז, בצווחת צמיגים רועשת, עד שאי אפשר יהיה להיחלץ.
בנימין נתניהו הוא איש טוב. יחסית לפוליטיקאי, אין בו רשע אמיתי. הוא
מצד שני, הוא הרוויח ביושר רב את תלאותיו. הוא בישל את תבשיליו. הוא תפר את תכריכיו והוא ליהק את אנשיו. עוד לא מאוחר מדי להתעשת. חודשים ארוכים נכתב כאן על איכות סביבת העבודה שהתגבשה סביב נתניהו. על העובדה שנתן אשל, המחזיק בעצם בתואר "ראש הסגל", הוא מינוי של שרה נתניהו. גם אשל הוא איש טוב.
מלאי הבדיחות וחידודי הלשון שהוא מחזיק באמתחתו אינסופי. בנסיבות מסוימות, זה יכול היה להיות מצחיק. אבל יכולתו של אשל להיות מוציא ומביא באקווריום, חלל העבודה של ראש ממשלת ישראל, המקום הרגיש והנפיץ ביותר על פני כדור הארץ (ואין כאן הגזמה), אינה קיימת.
אשל מתעסק כבר יותר מעשור בתחזוקת הגברת נתניהו. הוא גם מודה בזה בשיחות סגורות. מה הופך אותו לממונה על תחזוקת מדינת ישראל? אף אחד לא יודע. נתניהו מחפש, מדי פעם, ראש סגל אמיתי, אבל לא ברור אם אפשר להזיז את אשל, שממהר מדי פעם לבית ראש הממשלה (בעוד ראש הממשלה עצמו בלשכה) כדי לדווח על מאורעות היום.
אשל לא לבד. עוזי ארד, אדם עם איי-קיו בשביל כולנו, הוא טיפוס שאם נקשור אותו בבית הקברות בלילה, נמצא בבוקר את המתים מתקוטטים ביניהם.
אם יבקשו ממנו באמצע הלילה נייר עבודה מקצועי על הסכסוך בין אפגניסטן לקירגיסטן (בהנחה שיש כזה), עד שבע בבוקר יהיה הנייר הזה מונח ומנוילן על שולחנו של ראש הממשלה.
יהיו שם 400 עמודים רהוטים, צבעוניים, מעוטרים בגרפים, בתוכניות ובהצעות חלופיות. הקירגיזים עצמם לא יודעים את רוב מה שכתוב שם. אבל במקביל, מקפיד ארד להסתכסך עם כל ישות נושמת על פני כדור הארץ, בקצב סילוני, ולפעמים לגרור גם את נתניהו לתסבוכת.
לידו נמצא רון דרמר. אומרים שהוא איש מוכשר. יש לו סיפור אישי מעניין ויפה. מצד שני, מה הכשיר את דרמר להיות "ראש אגף ההסברה", ואחר כך, במעבר חפוז, "יועץ מדיני בכיר" לראש ממשלת ישראל? מהו ניסיונו המדיני? מה הוא מבין בפוליטיקה?
מתי עסק בתקשורת ובהסברה באמת, מעבר לשיחות מסדרון? את מי הוא מכיר כאן, חוץ מהגברת נתניהו (אליה הוא מחויב)? מה הפלא שדרמר, על פי עדים, היה זה שקטע את הנשיא אובמה בחדר הסגלגל ואמר לו "אדוני הנשיא, הרשה לי לחלוק עליך".
ויש גם חיבורים לשלדון אדלסון, שמממן (במיליוני דולרים בחודש) את עיתונו של נתניהו, ועל זה באמת אף אחד לא מעז לדבר. לנתניהו היה חלום, שיהיה לו עיתון. שנים הוא דיבר על זה. החלום התגשם. עכשיו יש לו עיתון. כאילו עיתון.
עד כמה ה"ביביתון" מגוחך ניתן היה לראות השבוע, כשבסיומה של פארסת המע"מ על פירות וירקות, הובאה שם כותרת בה משבחת ח"כ מירי רגב את "ההחלטה המנהיגותית והאמיצה" של נתניהו. כן, זו היתה הכותרת.
בנוסף, הובאה שם מסגרת ובה דוגמאות לכל הפעמים בהן כפו ראשי ממשלה את דעתם על שרי האוצר שלהם. בין היתר הוזכרה החלטתו של יצחק רבין לבטל את יוזמתו של שר האוצר בייגה שוחט להטיל מס בורסה. מספיק להרים טלפון לשוחט כדי להבין שזה לא נכון עובדתית.
אבל כדי להכשיר את מפלותיו של נתניהו, הדפוס יסבול הכל. ואחר כך הובא שם סקר, שהוכיח שהמהלך לביטול המע"מ על ידי נתניהו מבטא, אכן, את "רחשי לב העם". באמת , צריך לעשות סקר כדי להבין את זה. גם נתניהו עשה סקר. לא חבל על הכסף? מדובר, במקרה הזה, בכספי ציבור.
הלאה: עכשיו מתברר שדני קייט, מי שהיה מזכיר קיבוץ געש, מי שמנע פרסום ספר על אודות שרה נתניהו, הפך ל"יועץ ראש הממשלה לפניות הציבור". באוקטובר 1996 צץ דורון נויבורגר, בעלה הראשון של שרה נתניהו, והודיע שבכוונתו לפרסם ספר על חייו המשותפים עם הגברת הראשונה. שבע שנים משותפות היו ביניהם, וגם עסיסיות. בקיצור, מהומה צהובה.
ואז הגיע קייט ואמר שפרסום ספר כזה יעולל נזק כבד לקיבוץ, שישקול את הרחקתו של נויבורגר, וכו'. הספר לא פורסם. מי שמכיר את הפרשה יודע שהקרדיט המלא שייך לקייט, שעובד עכשיו אצלכם, בלשכת ראש הממשלה. לדברי נתניהו, הוא היה מורה ושליח סוכנות, ומתאים מאוד לתפקידו.
נתניהו, בתגובתו, מציין שהוא מכיר את קייט למעלה מעשור ורוחש לו אמון רב. מעניין אם הוא גם מכיר את תמי האוספטר, שמונתה עכשיו לאחראית על מיתוג בלשכת ראש הממשלה. שרה נתניהו דווקא מכירה אותה, כי השתיים היו דיילות באל על יחד שנים ארוכות.
תגובת הלשכה: "האוספטר בעלת תואר שני במינהל עסקים מהמרכז הבינתחומי ותואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית, מי שכיהנה בין היתר כפרסומאית בכירה בלשכת הפרסום הממשלתית, מונתה על ידי רה"מ לתפקיד אמון כיועצת בנושא התמחותה. ראש הממשלה מכיר את הגב' האוספטר יותר מעשור ורוחש הערכה רבה ואמון מלא לכישוריה. תרומתה החשובה כבר באה לידי ביטוי בעבודת הלשכה". וואללה, רואים.
הלשכה אכן מתוקתקת. ונתניהו עשה לעצמו הרבה היכרויות בעשור האחרון. יכול להיות שמדובר באנשים מוכשרים, השאלה היא מי ממנה אותם. מי מנהל את העסק. מי כאן האחראי, למען השם. במצב רגיל, זה לא היה צריך להטריד אותנו. אבל בסוף, מכל המינויים האלה, מרמת הניהול הזו, אנחנו מקבלים מה שקיבלנו. את ההתנהלות הגרוטסקית והמגוחכת ביותר בה התנהל כאן מישהו אי פעם.
ד"ר גבי פיקר, חבר ילדות של נתניהו, כבר לא מקורב. הוא הורחק, בגלל קטטה עם הגברת. פיקר אמר פעם, בשיחה סגורה, שמי שהולך לעבוד עם נתניהו צריך להקליט לעצמו סרט וידאו בסגנון מתאבדי החמאס, עם קוראן וחגורת נפץ, כי ברור שבסוף זה יתפוצץ. כגורלו של פיקר, כך היה גורלם של כל מקורבי נתניהו ההיסטוריים. אחד-אחד ובאין רואה הם שוגרו למישורי הקרח האינסופיים.
האחרון היה שעיה סגל, עוד מקורב שנהנה מאהדתה של הגברת, אבל כתבה ב"ידיעות" גרמה לאהדה הזו להתפוגג, ובעקבותיה התפוגג גם סגל המסכן, שהלך עם נתניהו במדבר עשור שלם ושירת אותו במסירות אין קץ. בפי כל הקורבנות המצטברים הללו סיפור זהה. סיפור עצוב.
נתחיל עם המע"מ. מהרגע הראשון התריעו בפני נתניהו שזה לא ילך. גם שרים בכירים בסביבתו אמרו לו, ביבי, עזוב את זה. רד מזה. זה לא יעבור. זה לא יכול לעבור. גם אם זה צודק, זה לא חכם. אבל נתניהו התעקש. עד הרגע האחרון הוא התעקש.
מירי רגב, פוליטיקאית מלידה, הריחה את הדם ראשונה. היא גם הבינה מה שאף אחד סביב נתניהו לא הבין. היא הלכה על זה בכל הכוח. במוצאי שבת האחרונה עשה הסוקר של נתניהו, ישראל בכר, סקר. הממצאים היו ברורים. בשביל מה צריך לעשות סקר, למען השם.
מישהו מעלה על דעתו שהציבור יצביע נגד מס על פירות וירקות? בשביל זה צריך לבזבז כסף? בעקבות הסקר, כבר ביום ראשון, נטה נתניהו לרדת מהמע"מ. אבל דחה את הירידה עצמה, את ההחלטה הסופית, לרגע האחרון. לפני זה, הוא רצה לעשות סיבוב מנהיגות על גבה של מירי רגב, כדי שיראו וייראו.
שבוע שלם הלכו ובאו אצלה כל אנשיו. פעם אחת ראיתי את ישראל בכר, הסוקר של ביבי, יוצא מחדרה. באותם ימים כבר החזיקה רגב סקר של יוסי ודנה, עם משהו כמו 92 אחוז מהציבור נגד מע"מ על פירות וירקות. לא צריך לבזבז כסף ציבורי בשביל זה. ועדיין, המהומה נמשכה. את הסיבוב עשתה בסוף רגב, על הגב של נתניהו. בישיבת הסיעה ביום שני כל שליחיו של ראש הממשלה התנפלו עליה.
היא סימסה מתוך הישיבה לאנשי ש"ס ודיווחה להם, בזמן אמיתי, שיובל שטייניץ מודיע חגיגית שהמע"מ יעבור, עם ש"ס או בלעדיה. אחר כך כשישב שטייניץ עם הש"סניקים וניסה לגייס אותם, הם שאלו אותו אם זה נכון. שר האוצר הכחיש. אז הם הראו לו את המסרונים של רגב. שטייניץ נקלע לגמגום קל. לא התכוונתי, אמר. גם ש"ס לא התכוונה, לרגע אחד, להצביע בעד המע"מ הזה.
מה ששטייניץ לא ידע, זה שרגב נהנתה מתיאום מלא עם ש"ס. היא הוזמנה לטקס שבע הברכות של נכדתו של הרב עובדיה יוסף שבוע קודם, התקבלה בחמימות ושוגרה בחזרה למערכת הפוליטית כמאחז, חוקי או בלתי חוקי, של אלי ישי בתוך הליכוד.
רגב, מצדה, עשתה את הדברים בכוונה מלאה ומתוך אמונה אמיתית. היה לה קייס חברתי מוצק. עכשיו, היא כבר הבטיחה את בחירתה בפריימריז הבאים.
השאלה היא, מה עם בחירתו של נתניהו. עוזריו של שר האוצר נשבעים שעשר דקות לפני ישיבת הסיעה ההיא, ישב שטייניץ עם ביבי וקיבל ממנו הבטחה שהולכים עד הסוף ולא יורדים מהמע"מ. זו היתה הסיבה ששטייניץ הגחיך את עצמו עוד יותר והציע את שיטת ה"פעימות" במהלך הישיבה.
הוא לא ידע שנתניהו כבר מזמן לא מאחוריו. שהכל כאילו. שטייניץ הוא אפילו לא דון קישוט. הוא מצא את עצמו בתפקיד סנשו פנשה. דון קישוט זה ביבי, אבל בניגוד לאציל הספרדי, את ההסתערות על טחנות הקמח הוא חסך מעצמו והעדיף להתקפל רגע קודם. מה שלא מנע ממנו את הבושה.
אין אדם מנוסה במערכת הפוליטית שלא הבין, מלכתחילה, שהמע"מ על פירות וירקות הוא ריסוק פוליטי. בעיקר כשמדובר בנתניהו, שסוחב אחריו את משטמת השכבות החלשות משנת 2003. מה ההבדל בין 2003 ל-2009?
שאז היה מעל נתניהו ראש ממשלה בעל גוף, מוצק, שנתן לו גיבוי ואיפשר לו לבצע את המהלכים שהצילו את המשק. היום, אין מעל שטייניץ ראש ממשלה כזה. שר האוצר הוא האחרון שאפשר להאשים כאן.
נכון, גם הוא היה צריך להבין מלכתחילה, אבל שטייניץ מעולם לא היה פוליטיקאי ערמומי. הוא איש ישר, לפעמים תמים. כשליצמן אמר לו, לפני שבועות ארוכים, שאין סיכוי שזה יעבור, היסה אותו שטייניץ והבטיח לו, בקול גדול, שזה יעבור.
בשבועות האחרונים השקיע שטייניץ את כל מאודו במאמץ לשקם את תדמיתו, שנפגעה אנושות על ידי נתניהו במהלך העברת התקציב, כשהתברר שאורי יוגב הוא שר האוצר האמיתי. לצורך המשימה הזו, ניהל שטייניץ קרב גבורה (מוצדק לגמרי) בנגיד בנק ישראל סטנלי פישר.
שערוריית השכר והתנאים בבנק ישראל היתה צריכה להיפסק כבר מזמן. שטייניץ הצליח לצאת מהקרב הזה על הרגליים. תדמיתו, שירדה ל-18 אחוזי תמיכה בציבור, עלתה בחזרה לכ-30 אחוז. אנשיו של שטייניץ נשמו מעט לרווחה.
אולי עוד יש סיכוי. והנה, בא המע"מ, והכל קרס שוב. יובל שטייניץ מגלה, על בשרו, שלצאת להגנת בני הזוג נתניהו אחרי נסיעת הנהנתנות ההיא ללונדון קל בהרבה מלהיות שר האוצר של נתניהו. אז הוא היה לבד, גם עכשיו הוא לגמרי לבד.
והנה, עבר חלף לו משבר המע"מ ביום שני. מהדורות הטלויזיה שחטו את התנהלותו של נתניהו, גם עיתוני יום שלישי היו ביקורתיים. ביום רביעי קם נתניהו בבוקר, והחליט להסתבך שוב. כבר רבע שעה לא קרה לו שום דבר רע.
לפני הצהריים כינסה "קדימה" מסיבת עתונאים לסיכום מאה ימי נתניהו הראשונים. היו שם דליה איציק, נחמן שי, יואל חסון וכאלה. אקט אופוזיציה קלאסי שלא צריך להטריד אף אחד ויכול לזכות, ביום טוב, לחצי דקת אזכור ביומן הצהריים מקסימום. אחרי מסיבת העיתונאים הפיצו אנשי קדימה סטיקר שהכינו, עם הטקסט "מאה ימים, אפס הישגים, זה אותו הביבי".
שיהיה. הסטיקר הזה נמסר ליועצו הפוליטי של נתניהו, שלום שלמה, שהעביר אותו לבוס. ביבי נחרד. אץ רץ למזנון, ביים שם פגישת פיוס עם שטייניץ, ניסה להקהיל סביבו עיתונאים (לא הצליח, לא היו הרבה), ומיהר ללשכתו. תוך שניות הובהלו לשם השרים ישראל כץ, גלעד ארדן וגדעון סער.
גם גאוני הלשכה הסתופפו. ניר חפץ וצביקה האוזר ורון דרמר ועוזי ארד ושאר ירקות. על הפרק: איך מגיבים למסיבת העיתונאים של קדימה. מה עושים. איך יוצאים מזה. מנין תבוא הישועה.
סער וארדן, פוליטיקאים מיומנים, אמרו מה שצריך להגיד. אין צורך להגיב. תירגעו. זו אופוזיציה, זה תפקידה, איש לא ישים לזה לב. מקסימום צריך להכין בנק מרואיינים שייתנו תגובה בתקשורת. נתניהו נראה משתכנע. יצאו ארדן וסער מהישיבה והבינו שהעניין ירד מסדר היום. איפה. במקום לרדת, עלה.
לשכת נתניהו זימנה בבהילות את הכתבים לתדרוך סגור. מעכשיו לעכשיו. אנשים שאלו את עצמם אם פרצה מלחמה, או אם השלום סוף סוף הגיע. נכנסו פנימה, מצאו את מסדר הגאונים מתייצב מולם ומסביר למה קדימה טועה וביבי צודק.
התקשורת הגיבה כצפוי. במקום להתעלם ממסרי קדימה, הם הפכו לשיחת היום. ארדן, שעלה בגלי צה"ל להגיב, מצא עצמו מצטדק בעניין התנהלות נתניהו, במקום להעביר את המסרים. בקיצור, במקום להתעלם מהאופוזיציה, באה הפאניקה של נתניהו והעניקה דחיפת טורבו למסרים של דליה איציק.
במצב הדברים, צריכה ציפי לבני לצאת לחופשה ארוכה. חבל על האנרגיה. נתניהו מחבל בעצמו, בכוחות עצמו. כמה חבל.
לא שונאים אותך, נתניהו. לא רודפים אחריך. מעוניינים בהצלחתך. מתפללים לה. באמת. כל מה שאתה צריך, זה להירגע. להדמים מנועים. אתה ראש הממשלה, אתה קובע, אתה נשפט במעשיך, בהישגיך. תפסיק להבהל מכל שטות. תבין שאין לך שמץ של יכולת ניהול, אז תביא מנהל. תן לו סמכויות.
קבע את ההיררכיות הברורות. צמצם את הלשכה. במקום 40 איש, מספיק ארבעה. יש שם כוחות לא רעים, בסביבתך. אבל צריך לתת להם לעבוד. הזדמנות שלישית, לא תהיה לך. תכף תיגמר השנייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
