ההיסטוריה של העליון על פי אהרון ברק
בעולם של אהרן ברק אין מקום אלא לעצמו. קריירת השיפוט של נשיא העליון בדימוס כפי שלא תקראו בספר ובסרט על אודותיו
אלא שכדרכו של כל מותג, ככל שאתה יודע עליו יותר כך הוא הולך ונחלש. הריחוק, המסתורין, מעמקי הסוד חיוניים להצלחתו המסחרית.
הנה, אני קורא לחרדתי כי הניתוח לאחר המוות של מייקל ג'קסון, מגלה כי הוא היה קירח ולבש פאה נוכרית, שאפו היה תלוי על בלימה ועוד התגלו תהליכים גופניים שאינם ראויים למאכל אדם.
לא שחס וחלילה אהרן ברק הוא מייקל ג'קסון, אך ספק אם המוצר "אהרן ברק" צלח בשלום את שתי החשיפות המביכות מן הזמן האחרון. הראשון בסדר כרונולוגי של יציאה לאור הוא הספר "עושה הכובעים", ראיונות ושברי מחשבות של אריאל בנדור וזאב סגל, ואחריו הסרט "השופט", של רם לנדס ועמי טיר.
רצוי לקרוא ולראות את שניהם, על אף דמיון ניכר, כמעט עד לרמה לשונית של אהרן ברק בשני המדיומים, מה שדי מעורר תמיהה: כל כך מוגבל מלאי הרעיונות והדימויים הלשוניים של ברק עד שהם חוזרים על עצמם? אבל מי שמכיר את כתביו עבי הכרס של אהרן ברק בעיקר בנושא שיקול הדעת השיפוטי יודע עד כמה ברק הוא חסיד המוטיב החוזר על עצמו, ורק לשונות רעות במיוחד יגידו הממחזר את עצמו.
מבחינת הנזק למותג אהרן ברק, שבלי ספק נכונו לו חיי מדף ארוכים גם לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הספר הוא הרבה יותר הרסני. אהרן ברק ושני מדובביו הצייתנים, בנדור וסגל - ורק אני בדמיון הדביק כל כך שלי רואה בשלושתם עצור ושני מדובבים היושבים לעת לילה בתא מעצר, נאמר בתחנת המשטרה בצומת מסובים, הידוע גם בכינוי "כלוב הציפורים" - והמדובבים מנסים לחלץ מן העצור הודאה באיזו אשמה דמיונית, שאינה ברורה להם עצמם והרבה פחות לעצור, והשיחה מתגלגלת, מתפתלת, עולה לגבהים וצונחת לתהומות וברקע הקולות האופייניים של בית המעצר: שיעולים, גניחות, קול המים היורדים בשירותים והקריאות התכופות "סוהר, סיגריה".
כמה עשרות ואולי מאות שיחות מוקלטות מעין אלה שמעתי בחיי, ויום אחד אאסוף אותן לאנתולוגיה מדהימה, שמן הסתם אקרא לה "אלף לילה ולילה" ואקדיש אותה לשחרזדה של המדובבים, מיסטר איקס מבני ברק, שדובב את כולם. והקורא המתעניין בז'אנר המחתרתי הזה מופנה אל פסק הדין המרהיב של השופטת חיות בעניין אלזם עליו השלום, המצטט הרבה משיחות הלילה הללו.
השלושה במשטרת מסובים, העצור ושני המדובבים, מגיעים עד מהרה ליסודות המיתולוגיים הנצחיים של מערכת המשפט: "השופט הבן זונה הוא כל יכול, עורכי הדין הם זבל והשופט לא רואה אותם ממטר ואת הנאשמים הוא לא רואה אפילו ממרחק פחות ממטר".
בנדור,
הכל מתנהל בחלל ריק ממתדיינים. גם בסרט אנו רואים שופטים פוסעים בצעדים חרישיים במסדרונות האבן של בית המשפט העליון, צילומים ממושכים של השופטים היושבים מתחת לקיר הפסיכדלי של אולם ג', אפילו בשוט אחד בסרט אין אנו רואים את תא הנאשמים. איפה סלימאן אל-עביד, נאשמי דני כץ, איפה אלפי שנות המאסר שעברו באולם הזה?
מי יודע כמה נאשמים ובעלי דין הופיעו בפני אהרן ברק בכל שנות כהונתו בבית המשפט העליון, נאשמים שנשאו אליו עיניים של תקווה וייאוש, בעלי דין השולחים יד אל גרונו של זה, אף אחד מהם לא השאיר איזה חותם על השופט ברק עד שיזכה להיכנס למעבדתו של "עושה הכובעים"?
יפה הראשים המורכנים בעייפות אינסופית או מורמים בהתרסה, האם לא להם התאים אהרן ברק כובעים מצוחצחים עם תיתורת, או קמט או קפל, כובעי צילינדר וכובעי יומיום עם מצחייה? אף אחד מהם לא זכה להיכנס לספר, אולי היה ראוי לקרוא לו כובעים ללא ראשים.
בכך שונה כל כך הספר מספרים קודמים שנכתבו על ידי שופטים עליונים, למשל ספרו יצחק אולשן "דין ודברים", שממנו שאלו מחברי "עושה הכובעים" את כותרת המשנה של הספר: "דין ודברים עם אהרן ברק". או ספריו המקסימים של שניאור זלמן חשין, "שחוק ודמע בבית המשפט", העמוסים מתדיינים טרודים, סמוקי פנים, המפיחים לכל עבר עננה של זיעה חמוצה וריח של כרוב.
אולי כך הדבר משום שאהרן ברק לא היה מעולם שופט של בית משפט שלום או מחוזי, אף שהוא סבור כי למעלה מ-90 אחוז משופטי העליון צריכים לבוא מערכאות דיוניות, כלל שכמובן אינו חל עליו, כך שהשופט ברק לא פגש מימיו מתדיין חי. בעלי הדין בבית המשפט העליון הם סילואטות קרטון בתא הנאשמים או בקהל, הם אינם מדברים ואין להם כל חלק בדיון.
ומה עם עורכי הדין? גם הם כמעט לא נמצאים בספר. לאחר סריקה קפדנית מצאתי בספר אזכור אחד לעורכי דין. לקראת סיום הספר, בתשובה לשאלת בנדור: "מה אהבת בשיפוט?", משיב כבודו שאהב באופן טבעי את הניתוח המשפטי, את ההתמודדות עם שאלות משפטיות וגם "אני אהבתי עורכי דין חריגים, שהוסיפו פלפל לדיון המשפטי".
פלפל לדיון המשפטי? מן הסתם מתכוון אהרן ברק לתבלין הידוע בשמו הלאטיני Piper Nigrum - תבלין שחור שמגיע בדמות כדוריות קטנות שנהוג לטחון לאבקה, שאם אתרע מזלך והיא נכנסת לחוטמך תביא לתגובת עיטוש ממושכת, ואפשר גם להשתמש בה להטחה בפניו של שודד או אנס.
ומה אירע לכל מאות השעות שהושקעו בהכנת טיעונים, אסמכתאות, פיתוח רעיונות, אלפי דפים שנגנזו בארכיב בית המשפט העליון אי שם בהרי ירושלים? כל זה רק פלפל לדיון המשפטי. ומה עם אותן עמותות ואגודות, עדאלה, הוועד נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח, שוברים שתיקה, יש דין, בצלם, שהביאו לשולחנו של הגדול מכולם עתירות מצוחצחות ומבהיקות שאפשרו לו לתת את פסקי הדין המופלאים - כמו בג"ץ הוועד נגד עינויים, שהוגש על ידי נבחרת עמותות זכויות האזרח בישראל שאינן זוכות לכל אזכור - ועליו אומר אהרן ברק כי, "הוא פסק דין חשוב מבחינת המסר שהוא מעביר. הייתה לו השלכה בינלאומית אדירה".
אני לא חושב שנשיא תנועה לאיכות השלטון יכול להיות שופט בבית המשפט העליון", והשואלים הכל כך קשובים אינם שואלים כאן והאם התובעת מספר אחת, עדנה ארבל, יכולה להיכנס לבית המשפט העליון כמעט מיד לאחר שסיימה את תפקידה? והאם מלחמה לטובת זכויות אזרח היא אג'נדה פסולה? והאם בארצות הברית לא מונה לבית המשפט העליון טורגוד מארשל, עורך הדין הבולט של הארגון למניעת אפליית שחורים?
בעניין פסק דין העינויים שאותו מונה ברק בין 11 פסקי הדין החשובים ביותר שנתן (אין ביניהם אפילו פסק דין פלילי אחד) נכללה בספר אחת ההתבטאויות שבהחלט מתחרה רצינית לתואר האופס המשפטי מספר אחת של כל שנות המשפט. כאשר נשאל ברק על ידי סגל מדוע פסק הדין שאסר עינויים ניתן רק לאחר חמש שנים מיום הגשת העתירה, האם אין בבית המשפט העליון מדיניות מכוונת של המסלול האיטי לתפוחי אדמה לוהטים (הביטוי כמובן שלי ולא של סגל חביב השופטים) השיב הראש והראשון: "ההחלטה לקחה זמן כי היא לא הייתה אקטואלית, משום שהעותר כבר לא עונה". קראתי שוב: "ההחלטה לא הייתה אקטואלית כי העותר כבר לא עונה".
מי בכלל היה העותר שם? העתירה הוגשה בשמם של כל העצורים הפלסטינים חסרי השם והקול, שטולטלו, נקשרו בתנוחת בננה, ששק מסריח הונח על ראשם, שנמנעה מהם שינה עד למאה שעות, אנשים בבגדים צואים שעונו בשיטות שונות ומשונות והמשיכו להיות מעונים עד שניתן פסק הדין, ויש אומרים שגם אחר כך, אבל זה כבר לא שייך לאהרן ברק. כובעים הוא עושה אהרן ברק, או ארונות מתים?
התבטאויות נוספות הטוענות לכתר הבכורה נוגעות אחת לשטחים ואחת למינויי שופטים. ביחס לשטחים אומר אהרן ברק כי מכוח המשפט הבינלאומי זוכות זכויות האדם בשטחים להגנה טובה יותר מאשר אצלנו בישראל. הוא נותן לדוגמה כי בשטחים יש חופש נישואים ובישראל לא, ואתה חושב על כל העתירות לאיחוד משפחות שנידחו, על המעצרים המינהליים, על איסורי התנועה ועל משפחות שנקרעו לגזרים. ביחס לשאלה הכמעט חצופה "איך אתה חי עם השליטה שלנו בעם אחר", משיב ברק: "אני לא רוצה להביע דעה פוליטית", זו דעה פוליטית? "בחיאת ראבאק יא ברק", כמו שאומרים בתא המעצר ההוא בצומת מסובים.
רק האוזן המאומנת כראוי בפוגות של באך ובשלמות המתימטית שלהן תבחין כי מעבר לפינה מהדהד הקונטרפונקט ברה מז'ור החבוי במשפט זה, לאמור, סלים ג'ובראן הוא הערבי הכי טוב בין כל השופטים, ואליקים רובינשטיין הוא הדתי הכי טוב בין השופטים, או אולי התכוון המלחין הגאון למשהו אחר.
הסרט "השופט" משלים את הספר, אם כי לא בא במקומו. ברק ומראיינו-חתנו רם לנדס חוזרים על המנטרות המופיעות בספר כי השופט הוא דמות מטריקס, חסר מקום, השקפת עולם, יציר רשתות מחשבה בעל כושר תבוני עליון לבצע איזונים מורכבים במיוחד - השקפה שהספר של המדובבים בנדור וסגל איכשהו מפריך אותה - הרי שיש בו הצצה לאהרן ברק אחד, עייף, שחומות ההגנה שלו פחות יציבות, כאשר הוא אומר ביום פרישתו שלא הסכים להארכת כהונתו כי "מלאה הכוס, מלאה הכוס", וכמעט דמעה בוקעת בעיניו, ואתה שואל את עצמך לכמה מנגנוני הגנה והתנתקות צריך שופט שנהרות של סבל ויגון זרמו דרכו והוא אינו מזכיר אפילו מתדיין אחד.
ולבסוף מילה אחת אישית. אהרן ברק מרבה להזכיר בספר ובסרט את השואה, כאירוע שעיצב את השקפת עולמו. גם לאבי קראו אהרן, והוא שוחרר על ידי חייל כושי ממחנה ההשמדה בוכנוואלד, וכמו שברק מספר בסרט שראה לראשונה פרה - כשיצא בן חמש מן מהשק שהוברח מן הגטו לכפר - גם אבא שלי ראה אז בפעם הראשונה אדם שחור. בראדום, שם נולד, לא היו אנשים שחורים.
כששוחרר מהמחנה הוא שקל 35 ק"ג ויצא מצריף המוזלמנים על כתפי אחיו הצעיר שמואל. אבי היה כורך ספרים, הוא יצא כל בוקר לעבודה בשעה רבע לחמש וחזר בחמש אחרי הצהריים. הוא קרא עיתון "מעריב" על כיסא הנוח במרפסת בדירה בדמי מפתח שהייתה בחלקה משותפת לנו ולגברת קרויצפלד, עד שנרדם על הכיסא והיינו מסייעים לו להיכנס למיטה. אבי מעולם לא חשב ולא אמר שהשואה עיצבה את השקפת עולמו.
נא להמתין לטעינת התגובות
