בליבריה עדיין מרגישים את הזוועות מימי צ'רלס טיילור
נשיא ליבריה לשעבר עומד לדין בהאג על פשעים נגד האנושות, אבל תושבי ארצו עדיין נושאים מדי יום את הצלקות הגופניות והנפשיות
היום היא כבר בת 18, אבל הזיכרונות עדיין טריים. "היינו עושים דברים רעים, דברים רעים שהם אמרו לנו לעשות", היא מספרת. "לפעמים, היינו מעמיסים רובים ותחמושת על ילדים בני עשר שהיו צריכים לסחוב זאת לשדה הקרב. אם הילדים לא היו מצייתים - היו הורגים אותם. הם הרגו הרבה ילדים, הרבה בנות. כל לילה הם היו מגיעים ועושים סקס ומרביצים למי ששם, ואם מישהי הייתה מתנגדת, היו הורגים אותה או מכים אותה עם הרובה".
בשבוע שעבר הפך טיילור למנהיג האפריקאי הראשון שנשפט בבית הדין לענייני סיירה לאונה היושב בהאג על פשעים נגד האנושות. 11 סעיפי אישום הוגשו נגדו בעקבות פשעים שהתבצעו במהלך מלחמת האזרחים בת העשור בסיירה לאונה השכנה וביניהם: גיוס ילדים למלחמה, עבדות מינית, עינויים ואונס.
אבל הזוועות שעברה שרמן התרחשו בליבריה. בתור מנהיג מורדים ואחר כך בתור נשיא, הפעיל חבורת ילדים רוצחים, שהחל משנות התשעים ביצעו מספר בלתי נתפס של פשעים מצמררים לאורך הערים והכפרים בצפון.
כל מי שהצליח לשרוד, זוכר את ימי שלטונו של טיילור. צבא החזית הלאומית הפטריוטית של ליבריה (NPFL) בראשותו של טיילור שלט במרבית המדינה, ויחידות הילדים הקטנים, חטיבה של רוצחים תמימים בני 11, הטילו אימה בכל רחבי המדינה. סך הכל כ-15 אלף ילדים לחמו במסגרת כוחות הממשלה של טיילור.
כשמנהיג המורדים נבחר לנשיא בשנת 1997 אחת מסיסמאות הבחירות שלו הייתה: "הוא הרג את אמא שלי, הוא הרג את אבא שלי, אבל אני מצביעה עבורו". הנשיאות של טיילור, שהייתה אלימה בצורה חייתית, לכדה את המדינה במעגל דמים של מלחמה עד שהוא אולץ להתפטר בשנת 2003. הוא גלה לניגריה, ועכשיו, אם יימצא אשם, התחנה הבאה היא מאסר עולם.
בנו, צ'אקי טיילור הידוע לשמצה, שניהל את כוחות הביטחון נגד טרור, נשלח לכלא על ידי בית דין אמריקאי ל-97 שנה, אחרי שנמצא כי בין 1999 ל-2002 יחידות "כוחות האופל" שלו עינו למוות עשרות בני אדם. "אישה של מורדים"
בינתיים, הילדים והנערים, שהרגו וסבלו בשמו, גדלו להיות מבוגרים מצולקים נפשית. במחוז לופה, שבו שלטו פעם הילדים-חיילים, עומדים בניינים שעליהם סימני ירי ומחסומים שרופים כזיכרון ללחימה
פעילות המורדים והממשלה בלופה הבריחה מבתיהם מאות אלפי אזרחים לכיוון אזורי הגבול עם סיירה לאון וגיניאה, שהתמלא במחנות פליטים. לאחר הסכם השלום ב-2003 חזרו הפליטים ללופה ומצאו תשתית הרוסה וכפרים שרופים.
אף שכיום האזור שקט והאדמה חזרה לפרוח, צלקות המלחמה ניכרות בכל מקום. כפרים רבים במחוז הם רק קצת יותר ממקלטים זמניים עם בניינים הרוסים וכנסיות שרופות. שורות טנקים ניצבות מאחורי גדר תיל בעוד שומרי השלום הבנגלדשים המשועממים יושבים ומשחקים ברוביהם על עמדות השמירה בבסיסי האו"ם שפזורים שם.
למרבית האוכלוסייה, הנאבקת להוציא את מחייתה מהאדמה, אפילו אין חשמל, ואלפי הלוחמים לשעבר, שחזרו לכאן אחרי המלחמה, נאלצים להתמודד עם זוועות נוספות בבואם להתחיל בחיים חדשים.
שנתיים של אונס שיטתי ומכות הותירו צלקות משוננות על גופה של גלוריה, וכן פגיעות פנימיות כה קשות, עד כי ספק אם אי פעם תוכל להפוך לאם. כשהיא הצליחה להימלט מידי שוביה ולברוח בחזרה לכפר, היא מצאה את עצמה מנודה. עם התווית "אישה של מורדים" והאשמה בשיתוף פעולה עם האלימות שהפעילו חיילים אכזריים על הכפר שלה היא ניצבת בפני דרך ללא מוצא.
היא אומרת שהיא יכולה לשרוד רק באמצעות קיום יחסי מין עם גברים - עובדי ארגוני עזרה, אנשי עסקים ועובדי ממשלה - שלעתים משלמים לה באוכל, תחבושות היגייניות או סבון. "הם אומרים שאנחנו ילדות רעות בגלל מה שעשינו במלחמה ומה שאנחנו עושות עכשיו", אומרת גלוריה, "אבל הם לקחו אותי ולא הייתה לי ברירה".
גלוריה לא היחידה. בשיחות עם עשרות ילדים שלחמו באזור לופה שמענו על כך שהם ננטשו על ידי המדינה, נודו על ידי משפחותיהם ואולצו לחיות חיי זנות ופשע כדי לשרוד. אלייז'ה קולי, בן 19, נער שברירי שנלקח מביתו על ידי כוחותיו של טיילור בשנת 2000, מדבר בשקט על מראות האימים שאליהם נחשף. הוא ראה כיצד חור תכים בטני ילדים ומעשי אונס ורצח רבים.
"כשחזרתי, לא היה לי אף אחד: כולם במשפחה שלי מתו", הוא אומר באנחה. הוא מצביע על חלקת אדמה במרכז הכפר, שם לדבריו מורדים מקבוצת "ליברים מאוחדים לפיוס ודמוקרטיה" (LURD) היו מרתיחים בחיים אנשים חשודים. "אני עדיין לא יודע לאן ללכת כי אני לא יכול לשכוח את מה שקרה. אני מרגיש כעס בגלל מה שקרה לי ועכשיו אנשים גורמים לנו בעיות. הלוואי שאבא שלי היה עדיין פה".
לפי דוח עדכני של ארגון העזרה הבינלאומי לילדים, פלאן (PLAN), תופעת הילדים-חיילים בצבאות המעורבים בסכר סוכים במערב אפריקה השאירה בכל האזור טראומות פסיכולוגיות ואחוזי התאבדויות נוסקים.
ראיונות שנערכו עבור הדוח עם ילדים-חיילים בליבריה העלו כי 60 אחוז מהם חזו בילד אחר מוכה למוות לנגד עיניהם, 87 אחוז ראו בן משפחה נרצח ו-84 אחוז מצאו את עצמם "מוקפים בגופות מתים, שוכבים מתחתן או דורכים עליהן".
חוקרי פלאן קבעו כי בסיירה לאונה 70 אחוז מהבנות ו-80 אחוז מהבנים שרואיינו היו בסכנת התאבדות, כאשר 30 אחוז מהם כבר ניסו להתאבד.
"המלחמה שברה את הקשרים בין הילדים לבין הוריהם, והכחידה משפחות. אלו שלחמו כחיילים זוכים עכשיו ליחס של מנודים, והסטיגמה הזאת עולה מרמת השטח בכפר דרך השלטון המקומי ועד לממשל המר רכזי", אומר ג'וזף הנה, יועץ לאחת מתוכניות התמיכה בילדים של פלאן.
"הילדים עומדים בפני מצב נואש. רוב הבנות, אם לא כולן, נאר לצות לקיים יחסי מין בעבור תמורה. רבים מהם חיים לבד, על סמים, לא יכולים ללכת לבית ספר, וזה הדור שאמור להנהיג את המדינה שלנו מחוץ לעוני ואל עתיד טוב יותר".
קבוצות להגנה על זכויות ילדים טוענות כי הבעיה של הילדים-חיילים בליבריה לא זוכה לטיפול בשל מצבה של המדינה. כאחת המדינות העניות בעולם לליבריה אין כסף להוציא על הקורבנות של ההיסטוריה הטרייה והמזעזעת שלה. הממשלה נאבקת לספק את הצרכים הבסיסיים ל-3.5 מליון אזרחיה, מתוכם 2.4 מיליון חיים על פחות מדולר ליום.
על ליבריה השסועה מרחפת כל העת העובדה שגם הסכם השלום העדין שלה עומד על כרעי תרנגולת, אחרי שוועדת האמת והפיוס של ליבריה הוציאה בשבוע שעבר את הדוח האחרון שלה, והמליצה להרחיק מתפקידה את אלן ג'ונסון סירליף, הנשיאה הנוכחית.
הוועדה, שהוקמה ב-2005 על ידי ג'ונסון סירליף עצמה, שמעה עדויות של אלפי קורבנות, בניסיון להצעיד את המדינה לכיוון של פיוס לפני הוצאת הדוח הסופי שלה. חלק ממנהיגי המיליציות לשעבר - שרבים מהם מחזיקים היום במשרות ציבוריות - כבר הצהירו שיתנגדו לכל ניסיון להביאם לדין והציתו חששות בדבר גל אלימות נוסף.
על רקע העבר הנוראי, במונרוביה אומרים ליברים רבים שכמיהתם לשלום גוברת על הצורך בצדק. "אנחנו רק רוצים לשכוח את המלחמה ולהמשיך הלאה. אנחנו לא רוצים לחזור לימי האלימות, אנחנו רוצים שלום וער בודה", אומר צ'רלס מויאן, נהג מונית בבירה.
אבל בלופה, מאות קילומטרים משם, אין שום סימן לכך שהחיים יחזרו לנתיב נורמלי. "אני חושבת על אבא שלי ואח שלי כל יום, וגם על אחותי שאותה לא ראיתי מאז שנלקחה בידי המורדים", אומרת גלוריה. "כשאני עוצמת עיניים כל מה שאני רואה זה מלחמה. אני חושבת להתאבד לעתים קרובות. היה עדיף לו נהרגתי במלחמה, אבל אני עדיין חיה ומקווה שיום אחד משהו ישתנה ואני אהיה אדם טוב יותר".
חלק לא מצליחים להתמודד עם מטען ה"ילד מורד". לפני חודשיים, נמצאה גופתו של מארדי סמוקה תלויה מגג הכנסייה ליד הכפר פויה שבלופה - עוד קורבן מאוחר של שלטון האימים של טיילור. למרות כדור תועה שגרם לקטיעת רגלו בזמן הקרבות בכפר בשנת 2001, דווקא מה שקרה אחרי המלחמה הוא שדחף את בן ה-19 לכרוך את החבל מסביב לצווארו.
"אני אומרת לאנשים שהוא אף פעם לא היה חייל", אומרת דודתו מוידי, "שהוא אף פעם לא עשה את הדר ברים הנוראיים האלה שילדים עשו לכפר הזה, אבל זה ידוע שכל הילדים שיש להם איבר קטוע היו חיילים. הוא נשא את הסטיגמה הזאת, כולנו נשאנו, והחיים שלו הסתכמו בכלום. לא היה מי שיעזור לו".
חלק מהשמות בכתבה שונו כדי להגן על הדוברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
