בהאשמותיו אותנו ואת ברק, פלדמן פסל במומו
אין בעולם של אביגדור פלדמן מקום אלא לאביגדור פלדמן. תגובת אריאל בנדור וזאב סגל למאמר "רשמים מאתר ההנצחה" מהשבוע שעבר
הרי פלדמן הוא שהביא לשולחנו של ברק "עתירות מצוחצחות ומבריקות שאיפשרו לו לתת את פסקי הדין המופלאים - כמו בג"ץ "הוועד נגד עינויים". גם שמותיהם של סולימאן אל עביד ו"נאשמי דני כץ" - גם הם קליינטים של פלדמן - נפקדו מהדין והדברים שלנו עם ברק. בכך עיקר חטאנו.
אמנם, לדברי פלדמן כי "אין בספר אזכור אפילו של נאשם אחד, עותר אחד . . ." אין שחר. מתברר שלדעת פלדמן, תובע או עותר אמיתי, שחובה להזכיר בשמותיהם, יכולים להיות רק לקוחות של פלדמן. ואילו יונתן דנילוביץ', הדייל שבזכותו הוכרה על ידי ברק הזכות של הומוסקסואלים לשוויון; אורלי אזולאי, העיתונאית שברק הרשיע בפרסום סוביודיצה ובתום ויכוח איתנו השתכנע שצריך "לשקול מחדש" את פסק הדין; ברונה קונסלס, הילדה שנחטפה ונמסרה לאימוץ בישראל וברק ציווה, בלית ברירה, על החזרתה להוריה הביולוגיים; ולהבדיל איוון ג' ון דמיאניוק, שברק זיכה מפשעי מלחמה נאציים למרות ביטחונו שהיה שומר במחנה השמדה; ועוד תובעים ועותרים רבים אחרים המוזכרים בספר - לא היו קליינטים של פלדמן.
כדי לשים לב לאזכורים אלה אפילו לא היה צריך לקרוא את הספר. מספיק היה לדפדף במפתח השמות והעניינים שבסופו. אך פלדמן, כך נראה, התחיל וגם סיים את הדפדוף באות פ'. נכון גם שלא עמדנו - הלא מדובבים צייתנים אנו - על דרישה מברק לתאר את ה"עננה של זיעה חמוצה וריח של כרוב" ש"מתדיינים . . . מפיחים לכל עבר", תיאורים החסרים כל כך לפלדמן, אוהב אדם שכמותו.
גם זו טעות גדולה. הבנתו המשונה של פלדמן, כאילו ברק "אינו חובב" את העמותות הנאבקות לזכויות האדם, אינה עולה מהספר אלא ממוחו הקודח של פלדמן. אכן, ברק טען, ועם כך לא יכולנו להתווכח איתו, כי מי שהביעו עמדות נחרצות בעניינים ציבוריים הנושקים לפוליטיקה אינם יכולים להתמנות, בלא תקופת צינון משמעותית, כשופטים.
כך לא רק פעילים לזכויות האדם, אלא גם פעילים ל"איכות השלטון". הדוגמה של ארצות הברית שפלדמן מביא, שבה שופטים נבחרים לבית המשפט העליון לאור אג'נדות פוליטיות שאינן בהכרח נאמנות לזכויות האדם דווקא, אינה ראויה להעתקה בישראל.
בספר "עושה הכובעים" הצגנו לברק הרבה שאלות קשות. למשל: האם במקרים מסוימים ברק לא קבע הרכבים מורחבים וכתב פסקי
האם המעורבות של ברק בהיותו שופט בחקיקה של הכנסת, כמו גם בבחירת היועץ המשפטי לממשלה, הייתה ראויה? מדוע שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים נהגו בתקופת ברק לתאם את אופן הצבעתם עם שאר השופטים? מדוע שיעור המעצרים עלה בתקופת ברק כנשיא בית המשפט העליון, למרות חקיקת הכנסת המחייבת לצמצמם? האם שופטים רשאים לפסוק לפי השקפת עולמם הפרטית? ישפטו הקוראים את טיבן של השאלות הצייתניות.
המתעניינים בתשובותיו של ברק לכל השאלות האלה ולעוד רבות, שלרובן הגדול ברק מעולם לא התייחס בפומבי, ייאלצו לקרוא את הספר. במאמר של פלדמן אין זכר לשאלות האלה, כל שכן לתשובות של ברק עליהן ולוויכוחינו איתו.
מתברר שפלדמן בכל זאת עלעל בספר, שכן חלק מתהיותיו שאל מתוך שאלותינו. למשל: מדוע ברק סבור שהרוב המכריע של שופטי בית המשפט העליון צריך להגיע מערכאות דיוניות, בעוד הוא עצמו מונה ישירות לבית המשפט העליון? מדוע בג"ץ נוקט מדיניות של עיכוב פסקי דין במקרים רגישים? אך בשונה מאיתנו, ה"שבויים באאורה העצמית" שלנו, פלדמן אינו מתעניין בתשובותיו של ברק המפורטות בספר, ואינו מזכיר אותן. הלא כל תשובה רק יכולה לפגוע בשלמות השאלות המצוחצחות של פלדמן, שהן הרי העיקר.
בספר יש שורה של עניינים בעלי חשיבות ציבורית שברק מתייחס אליהם לראשונה. כך הודאתו שכשופט התיר הריסת בתים בשטחים בניגוד לדעתו האישית, משום שחשב אז שההריסה חוקית, אך בינתיים שינה את עמדתו המשפטית.
כך הסבר חדש שנתן להתנגדותו לבחירתה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. כך דעתו כי יש להגן על חופש הביטוי מעבר להגנה שסבר שיש לתת לו כשהיה שופט. כך התייחסותו לאופן הגיבוש של פסקי הדין העקרוניים של בית המשפט העליון. וכך תיאוריו המפורטים של מעורבותו כיועץ המשפטי לממשלה בפרשת חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין וכנשיא בית המשפט העליון בפרשת מינויו של רוני בר-און כיועץ המשפטי.
אך גם בכל אלה ובעוד עניינים רבים המפורטים בספר פלדמן כנראה לא מתעניין, בין משום שהוא או לקוחותיו לא הוזכרו בדברי ברק או בדברינו, ובין משום שנפקדת התייחסות מפורטת לניחוחות המזון והגוף שהפיצו המעורבים בעניינים אלה. זאת כנראה גם הסיבה לכך שבמאמר של פלדמן אין זכר לעיסוק של הספר, בלשון דיבורית ונגישה, בשורה של נושאים משפטיים בסיסיים במשנתו של ברק, כמו גם בקשיים שעמדות שונות של ברק מעוררות.
קשיים אלה עולים הן במהלך השיחות והן בפרק הסיכום, שבו אנו מבקרים את תורת שיקול הדעת השיפוטי של ברק, המהווה מפתח להבנתה של השקפת עולמו המשפטית והשיפוטית בכללותה. כל עשרות עמודי הביקורת שלנו נקראים בפי פלדמן "שברי רעיונות". רעיונות ממשיים יכולים להיות רק אלה של פלדמן.
נכון, גם בביקורת שלנו עו"ד אביגדור פלדמן והקליינטים שלו, כמו גם הריחות השונים הממלאים את אולמות השיפוט, אינם מוזכרים. כמו שכבר אמרנו, טעות גדולה טעינו. אכן, ברק אינו קל לדיבוב בעניינים אישיים. הוא הסכים לשוחח איתנו לצורך כתיבת הספר רק כעבור שנתיים מעת פרישתו מבית המשפט העליון, ולא היה מוכן להשיב לכל מה שנשאל. אך בסך הכל הופתענו מפתיחותו הרבה ומנכונותו לשוחח איתנו על נושאים רבים שעליהם מעולם לא דיבר בפומבי.
חבל על אמירות סרות טעם של פלדמן, כגון "כובעים הוא עושה אהרן ברק או ארונות מתים? ", ועל רמיזותיו הבלתי מבוססות כאילו ברק עושה שימוש מניפולטיבי בחוויותיו הנוראות כילד קטן בשואה. פלדמן מרשה לעצמו זה מכבר להשתלח בעיקר במי שאינם יכולים לענות לו, כמו שופטי בית המשפט העליון, הזוכים לביקורתו הנוקבת בעיתונות על פסקי דין שבהם טיעוניו נדחו.
אך אנו, הרשאים להשיב לו, עושים כן כדי להעמיד דברים על דיוקם. פלדמן, קשה לחלוק, הוא עורך דין מבריק ורב יכולות - במשפט וגם בכתיבה. אך בהאשמותיו את ברק ואותנו באגוצנטריות ובציניות במומו הוא פסל. ביום מן הימים ייכתב, אולי, גם ספר על עורך דין פלדמן. הספר "עושה הכובעים" מתמקד בברק ולא בפלדמן.
פרופ' אריאל בנדור ופרופ' זאב סגל הם מחברי הספר "עושה הכובעים - דין ודברים עם אהרן ברק", שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן
נא להמתין לטעינת התגובות
