הדג מסריח מהראש, אבל הראש תקוע עמוק בחול
נאף (נפתלי יעבץ), שמככב בסרט על חרדים שהופכים לנערי רחוב, התעצבן מכך שהורים בכפר חב"ד לא היו מסוגלים לראות עד הסרט עד תומו. אז הוא כתב להם מכתב תגובה
נאף - נפתלי יעבץ יח''צ
הסרט "נאף - ילד רחוב" הוקרן בכפר חב"ד בפני הורים חרדים, במטרה לפתח דיון על חינוך ילדים, ועל ההשלכות שיכולות להיגרם כתוצאה מחינוך לקוי. אבל לא, הם לא היו מסוגלים לראות את המציאות בעיניהם ממש, מעדיפים לטמון את ראשם בחול, ולנסות באלימות לחבל באמצעי ההקרנה.
ההקרנה הציבורית הזו מזכירה לי הקרנה פרטית שנערכה לכמה רבנים ואנשי ציבור ובינהם השר אלי ישי וח"כ משה גפני. לאחר כמה סצנות ח"כ גפני קם בסערה וביקש מיד להפסיק את ההקרנה.
"אנחנו לא רוצים לראות את זה" אמר. לי זה יותר היה נשמע כמו העדפה להתעלם פשוט מבעיה קיימת, ולקוות שהיא תיעלם. השר ישי נקט דווקא בדרך פעולה אחרת. "תחזור אתה בתשובה" הוא אמר לי "ותחזיר איתך בתשובה את כל השאבבניקים" (נוער חרדי על סף חזרה בשאלה).
מה שמעניין זה שכמה שנים קודם לכן המסיון הירושלמי שילם עבורי את שכר הדירה במטרה שאעזור להם ואביא נערים לכיוון הנצרות. נו טוב, אז זו מסיונריות מסוג אחר.
להתעצבן זה לא פיתרון
בואו וניכנס לרגע אל עומק הבעיה הזו, הבעיה שישנם כיום במדינת ישראל יותר מ-300,000 בני נוער בסיכון ובמצוקה, והבעיה הגדולה עוד יותר שנתון זה לא השתנה בחמש השנים האחרונות. ניתן להסתובב במרכזי ערים גדולות ולפגוש מאות בני נוער מסתובבים בחוסר מעש, ומי יודע כמה מהם עסוקים בסמים או בסוגים אחרים של פשיעה.
גם הציבור החרדי צריך לשים לב לבעיה, לפתוח את העיניים ולראות את כל השבאבניקים שאינם לומדים במסגרת מסודרת. כל אלו שמעדיפים להסתובב עם החילונים, וליהנות ממטעמי העולם הזה.
איני בא לתקוף במאמר זה את החרדים, לפחות לא יותר מאשר את אותם אלו שנמצאים במשרדי הרווחה ואינם מטפלים בדרך הנכונה בכדי למנוע את המצב הבעייתי הזה. למנוע ממאות אלפי בני נוער בסיכון ובמצוקה להגיע למצבים גרועים, או להגיע למצב שבו הם נמצאים
מלכתחילה.
אני קורא לכם, לכולכם, ובפרט לאלו המעדיפים להתעלם מהבעיה - תתעוררו! מצב הנוער לא ישתפר אם פשוט נתעלם ממנו. ילד מוכה ישאר מוכה אם לא נדע להפסיק את ההכאות, ולהתחיל לחפש פיתרון רציני. לראות איך אנו מטפלים, מונעים, מסייעים לאותו הילד להגיע למצב טוב יותר.
נושא הנוער היה צריך לקבל עדיפות לאומית זה מכבר. זה כמובן טיפה יותר מורכב מאשר להכריז על שנת ה-60 למדינת ישראל, כשנת הנוער. זה גם דורש קצת יותר תקציבים. קצת יותר לפתוח את העיניים, ולראות את המציאות כפי שהיא קיימת, אפילו אם זה מחייב לראות כמה סצנות קשות בסרט תיעודי.
לקום ולשבור את ציוד ההקרנה, ובכך להרוג את השליח המבשר את הבשורות הרעות, ברור שזה לא יעזור, אפילו לא לילד מסכן אחד. אולי זו רק דרך להוציא את האגרסיות מתוך בית המדרש.
נא להמתין לטעינת התגובות
